מלחמת העצמאות

רקע על המלחמה

מלחמת העצמאות היא המלחמה הראשונה בין ישראל ובין מדינות ערב:ירדן, מצרים, סוריה, לבנון, ועיראק. המלחמה החלה בערב הקמת המדינה ונמשכה עד ינואר 1949. המלחמה נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948

הסיבה למלחמה

המלחמה הראשונה בין ישראל ובין מדינות ערב, פרצה על רקע דחיית מדינות ערב והוועד הערבי (הפלסטיני) העליון את תוכנית החלוקה של ארגון האומות המאוחדות – החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות 181, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947. כבר בעת הוויכוח בעצרת הכללית של האו"ם איימו נציגי המדינות הערביות כי ישתמשו בכוח כדי למנוע את מימוש ההחלטה.

מהלך המלחמה

כל עוד פעל בארץ-ישראל השלטון הבריטי התחוללה המלחמה בסגנון טרור וגרילה נגד כל יעד יהודי אפשרי. מסוף ינואר 1948 החלו לפעול בארץ נוסף על כנופיות הפלסטיניות גם יחידות מתנדבים ערביות, שחדרו לארץ.

בין 30 בנובמבר 1947 לסוף מארס 1948 התפתחה המלחמה לטובת הצד היוזם הערבי. הערבים איתרו את נקודת התורפה של הפריסה ההתיישבותית העברית - רשת הדרכים, קווי המים והחשמל, שהפכו את 650 אלף היהודים בארץ לגוש לאומי מלוכד. עורקי-חיים אלה עברו דרך מרחבים ערביים, והיה קל לנתקם ולבודדם מאזורי התיישבות יהודיים. בסוף מארס 1948 נותקו מרחבי הנגב, ירושלים, הגליל העליון המזרחי והגליל המערבי מהרצף ההתיישבותי העברי.

בינתיים התעשתה ה"הגנה" והפעילה סדרת מתקפות, באמצעותן הצליחה להשתלט על כל ירושלים המערבית (הרובע היהודי בעיר העתיקה נותר מנותק), לכבוש מסדרון יבשתי בין שער-הגיא וירושלים, ולהשתלט על מרחב איילון ממערב ללטרון. בדרום כבשו כוחות ה"הגנה" מסדרון ליישובי הנגב. הגליל העליון המזרחי חוברה אל בקעת כינרות, והגליל המערבי חובר אל עמק זבולון וחיפה. שש ערים ערביות ומעורבות נכבשו ע"י ה"הגנה": טבריה, חיפה, יפו (בסיוע האצ"ל), בית שאן, צפת ועכו.

למחרת הכרזת העצמאות, בשבת ה-15 במאי 1948, פתחו חמישה צבאות ערביים במתקפה כוללת על מדינת ישראל. חילות האוויר המצרי, הסורי והעיראקי הפציצו את תל-אביב ויישובים נוספים. צבא היבשה המצרי פלש מדרום בשני מסלולים: האחד - במישור החוף לכיוון תל-אביב ומושבות הדרום; והשני - דרך באר-שבע והר חברון, לירושלים. צבא ירדן פלש לארץ והתמקד בכיתור ירושלים ובניסיונות לכיבושה. הצבא העיראקי השתלט על נהריים ועל המרחב ההררי של השומרון, עד לפאתי השרון, עמק חפר, ואדי ערה ועמק יזרעאל. הצבא הסורי פלש מדרום רמת הגולן, כבש את חמת-גדר ואת צמח, נכשל בהתקפתו על הדגניות, ונהדף מצמח אל מורדות הגולן. צבא לבנון, השתלט על כל מרכז הגליל ההררי, העליון והתחתון, כולל נצרת ושפרעם.


בחודש הראשון כיתר הצבא המצרי את הנגב, נכשל בהתקפותיו על נירים, כפר-דרום ונגבה, וכבש את יד-מרדכי וניצנים. בגזרת ירושלים השתלט צבא ירדן על גוש עציון, עטרות, נווה-יעקב, גבעת הראדר, שיח'-ג'ראח, הר-הזיתים, אוגוסטה-ויקטוריה וכל העיר העתיקה, על בית-הערבה ומפעל האשלג בצפון ים-המלח, רכס לטרון והערים הערביות לוד ורמלה. הצבא העיראקי השתלט על כל הר השומרון. הצבא הסורי כבש את משמר-הירדן, ואילו הלבנונים וצבא "ההצלה" העמיקו התבססותם בגליל ההררי.

ב-ו ביוני 1948 הפך ארגון ה"הגנה" ל"צבא-הגנה-לישראל" (צה"ל). צה"ל הנחית שש התקפות-נגד חטיבתיות: שלוש פעמים בלטרון, פעמיים במרחב אשדוד ופעם בג'נין. ההתקפות אמנם נכשלו, אבל הפעלתן שכנעה את מנהיגי-ערב להיעתר להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנאדוט, לכינון הפוגה מ-11 ביוני למשך ארבעה שבועות (הפוגה ראשונה). ההפוגה ציינה את המשבר העמוק ביותר במצב האסטרטגי של מדינת ישראל. בהתאם לתכנית החלוקה החדשה שהוגשה ע"י ברנאדוט ב-25 במאי, הוצא כל הנגב מתחומי ישראל, ויחד עם כל המרכז ההררי של הארץ הוצב תחת ריבונות ירדנית, כולל ירושלים. בתמורה הציע ברנאדוט את כל הגליל למדינת ישראל. במהלך ההפוגה אירעה פרשת אלטלנה: האצ"ל הביא מצרפת לחופי ישראל אנייה ובה כ-5,000 רובים, וסירב למוסרם לצה"ל. במהלך ההיתקלויות החרים צה"ל 1,800 רובים. האנייה, על שאר מטענה, נתקעה בחוף תל-אביב ועלתה באש. במהלך חילופי האש נהרגו שלושה חיילי צה"ל ל-16 אנשי אצ"ל.