יום מקוון

יובל שקד ח-4

נימוקי אלעזר בעד התאבדות

הנאום נועד בעיקר להסביר למה נדרשים תושבי מצדה להתאבד כדי ליפול כמו בני חורין, כי ההתאבדות היתה עבירה, ולא קל היה להשיא עצת התאבדות לאנשים שחוקי התורה היו מטרתם העליונה, אבל אלעזר קיבל את ההלכה מאבותיו, כמו שמצינו שבימי חזקיה הגלילי זקנו שלחם נגד הורדוס. וכפי שמסופר הטילו הלוחמים את עצמם ואת בניהם לתוך התהום, ובלבד שלא ליפול בידיו של הורדוס (מלחמות א 305). וגם במקום אחר מבואר שמפקד שצבאו נכשל היה חייב להתאבד, כי כך אמרו לו חביריו ליוספוס כשהיה ביודפת במערה: נמסור לך יד ימין וחרב. אם תמות מיתת עצמך - תמות כמו מפקד יהודי, ואם לאו - תמות כבוגד (מלחמות ג 360) ושם השתדל יוספוס להסביר להיפך, את חוסר הטעם שבהתאבדות. וכבר מבואר יפה ענין זה מצד ההלכה במאמרו של הרב הראשי לצה"ל הגר"ש גורן אשר בפתח חוברת זו.

נאומו של אלעזר בן יאיר

ת הנאום הזה אפשר להעריך רק מבחינת אותם העיקרים שאנו מבחינים בין השיטין. בודאי לא יצאו הדברים מפיו של אלעזר באותה צורה ספרותית שקטה, כפי שמתארו יוספוס. מעמד זה היה אחד הגדולים לא רק בהיסטוריה העברית אלא גם בהיסטוריה של המאבקים שניהלו עמים קטנים, ואנשים יחידים מול כוחות ברוטליים עדיפים. והנאום היה סיום רב הוד למלחמת הקנאים (שלצערנו נשאר לנו עליה תיאור חד צדדי של יוספוס, שאם כי הוא מציין לא אחת את אופיים ואת נכונותם למות, מכל מקום נשאר רושם שהם היו חבורת מתאבדים שהביאו כלייה על כל העם). ובוודאי היה הנאום פחות הגיוני ויותר נלהב, אבל גם בצורה זו שנמסרה לנו אנו עומדים משתוממים מול רוח החירות המפעמת בדברים, ומתבררים לנו גם כיצד חישלו הקנאים את אופיים, ועל המעיין ממנו שאבו את רוח הגבורה.


הנאום היה מורכב מכמה וכמה יסודות: עיקרי רעיונותיהם של הקנאים, הרעיונות על החיים והמוות בכלל, ועל מהות הנשמה, ומעין הסבר מדיני למלחמה.

הנאום נועד בעיקר להסביר למה נדרשים תושבי מצדה להתאבד כדי ליפול כמו בני חורין, כי ההתאבדות היתה עבירה, ולא קל היה להשיא עצת התאבדות לאנשים שחוקי התורה היו מטרתם העליונה, אבל אלעזר קיבל את ההלכה מאבותיו, כמו שמצינו שבימי חזקיה הגלילי זקנו שלחם נגד הורדוס. וכפי שמסופר הטילו הלוחמים את עצמם ואת בניהם לתוך התהום, ובלבד שלא ליפול בידיו של הורדוס (מלחמות א 305). וגם במקום אחר מבואר שמפקד שצבאו נכשל היה חייב להתאבד, כי כך אמרו לו חביריו ליוספוס כשהיה ביודפת במערה: נמסור לך יד ימין וחרב. אם תמות מיתת עצמך - תמות כמו מפקד יהודי, ואם לאו - תמות כבוגד (מלחמות ג 360) ושם השתדל יוספוס להסביר להיפך, את חוסר הטעם שבהתאבדות. וכבר מבואר יפה ענין זה מצד ההלכה במאמרו של הרב הראשי לצה"ל הגר"ש גורן אשר בפתח חוברת זו.

וכן התכוין אלעזר למסור מעין הסבר על דרכם של הקנאים, שלאור הנצחון הרומאי היו עוררים עליו. ויש להניח כי בין נצורי מצדה היו גם אנשים שאליהם היו צריכים לדבר בשפת ההגיון, וגם זה לא נעדר מן הנאום.

אבל בראש ובראשונה ביקש אלעזר לקדש את שם שמים ולהצדיק עליו את הדין. דבר שהיה נהוג בפי כל מקדשי השם מימים ימימה.



צידוק הדין

השאלה שניקרה בלבם של לוחמי החירות האלו, ובלב כל העם היהודי היתה בודאי: על מה באה עליהם כל הרעה הגדולה הזאת? למה ניצחו הרומאים הארורים את הלוחמים הצדיקים? בודאי הלכו למלחמה מתוך אמונה נלהבת שהם לוחמים את מלחמת ה', ועם כל הנכונות להקרבה, היו מאמינים בנצחון, כי אמונתם היתה חזקה מאד, וכדי לתת תשובה לשאלה זו בסיומה העגום של המלחמה, לאורם של הלהבות שאפפו את המצודה הצדיק אלעזר את הדין וכך אמר:

"היינו צריכים לקרוא את כוונת ה' ולראות, כי העם שפעם היה אהוב עליו, נידון לכליה. שהרי אילו הוסיף ה' לנטות חסד, וכעסו היה מתון יותר, לא היה לעולם מתעלם מחורבן כללי כזה, ולא היה נוטש את עירו הקדושה ביותר שיישרף וייהרס עד היסוד על ידי האויבים. כלום היינו צריכים לקוות שרק אנו נישאר בחיים מכל העם היהודי ונשמור על חירותנו כמו אנשים שאין בהם שום עוון כלפי ה' וביד נקיה מפשע, אנו שהורינו דרך לאחרים? צאו וראו כיצד ה' מגלה את כל ההבל של תקוותנו, בזה שהביא עלינו צרה, שהיא גדולה מכל מה שהיינו יכולים לצפות. כי לא רק חוזקה הטבעי של המצודה היה בה כדי להצילנו, אלא גם רוב האספקה, וערמות הנשק ושפע של מצרכים אחרים, ואע"פ כן אנו משוללים כל תקוות הצלה, כמו שהדבר ברור לעין כל. כי לא מעצמם חזרו הלהבות שהפנינו נגד האויב ובאו נגד החומה שאנו בנינו. כל זה מעיד על חרון ה' על פשעינו שביצענו בטירופנו נגד בני עמנו" (מלחמות ז. ח, ו)

בדברים אלו אנו רואים מעין וידוי על שהם סמכו עצמם על המצודה והנשק. בודאי היו לנגד עיניו דברי בעל התהלים: "אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר", והם ראו במשב הרוח שהביא עליהם את האש, אות ברור כי ה' הוא שמנהל את המלחמה נגדם. כי זאת לדעת שבימים האלו היו מפרשים כל תופעה בקרב לכאן או לכאן, ולא היו רואים בהם דברים רגילים של מקרה, ודוגמאות כאלו מצויים לרוב בסיפורי החורבן.

ההוספה על הוידוי על הפשעים שביצעו נגד בני עמם, היא הוספה של פלביוס, כדי להצדיק בזה את התנגדותו העקבית לכל מעשי הקנאים.

אלעזר מצדיק את דין ה' שנטש את עמו, ורואה סיבה בעוונות הדור, והוא רואה בעצם הישארותם בחיים של אנשי מצדה עד אז, מעין עלבון, לפי שדבר שאינו נאה הוא למפקדים שלא יהיו הראשונים בקרב כפי שהביע דבר זה גם אספסיינוס בנאומו בפני חייליו (מלחמות ד, א, ו, 48).


אבל היתה הצדקה אחת לחייהם אחרי כל מה שאירע לעם ולמקדש, הנקמה ברומאים

"מי מאתנו המעלה בלבו את הדברים האלו מבקש לראות את פני החמה, אף אם הוא יכול לחיות בלי סכנה? מי הוא האויב של המולדת, מי הוא מוג לב כזה שאינו מצטער על כך שהוא חי עדיין לעת כזאת? הלואי היינו מתים לפני שראינו את העיר הקדושה הרוסה עד היסוד בה, ולפני שהיכל הקודש נעקר מיסודו ברשע כזה. אבל אנו פירנסנו עצמנו בתקווה נאה שבאחד הימים נוכל לנקום נקמתנו באויב; עכשיו שפסה תקוה זו, ונותרנו בודדים מול מצוקתנו, נזדרז ונמות מיתה נאה!"

אנו רואים מכאן שתפקידם של אנשי מצדה היה להינקם ברומאים, ובודאי היו עורכים, פשיטות על קוי הרומאים גם אחרי כיבוש ירושלם, ועדיין היו מקוים לשינוי במאורעות, וציפו לשעת הכושר.

ואמנם באחד מקטעי נאומו הוא אומר: "בודאי טעיתי בחשבי שאמיצי לב שותפים עמי במערכה על החירות". מכאן רואים שאנשי מצדה היו באמת עסוקים במערכה על החירות ולא הסתפקו בישיבה פסיבית במצודה. וכן מעיד יוספוס בתחילת הפרק (ז, ח, א).