"היצירות הסמויות מן העין"

מורי אמנות משתלמים בסיורי גלריות ברחבי תל אביב

השתלמות סיורי גלריות למורי אמנות יצאה לדרך...

שישי בבקר, יום יפה, מורי אמנות נפגשים ברחבי תל-אביב לסייר בתערוכות בגלריות שונות, לפגוש אמניות ואמנים, לקרוא טקסטים מכוננים ולהגביה עוף ברוח ובחומר.

מנחות: אלומה רז ליאור שור

מפגש ראשון 24/4/2015 יום שישי

גלריית קונטמפוררי, הרצל 117, תל-אביב יפו

אביטל גבע - "יהודים"

אוצר: רוני פורר

בקומת הכניסה לגלרייה מוצבת עבודת המיצב של אביטל גבע " יהודים"

Big image

"אמנות היא מעבדה, וכן חגיגה של אפשרויות מיושמות" ארנסט בלוך "עקרון התקווה" 1959


רוני קרני - ארגונית

אוצרת: לורה שוורץ

ביקרנו בתערוכת היחיד של האמנית רוני קרני, המציגה 19 עבודות קולאז' על נייר ודיקט, המחולקות לסדרות.

הכותרת שבחרה קרני לתערוכה זו - "ארגונית" - מבטאת את תהליך היצירה של האמנית.

Big image
Big image

לחטוף את השיר לפני השכל / אגי משעול מתוך: מחברת החלומות

כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות.
כך גם בהשראה – איננו “מרוכזים” (כפי שטועים לחשוב) כי אם להפך,שרויים בקשב נטול מושא ובלתי ממוקד שבו המחשבה אינה חומדת את תכניה,
בנים ולא נים אקטיבי, תנומת חתול שרק קצה זנבו או אוזניו מעידים על דריכותו השקטה. ואפילו פזילת העיניים הקלה וארשת הבהייה, אינה אלא ביטוי גופני לאיזו פזילה פנימית.
השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או לשיר להגיח כפי שהם בלי שיחטפו כל ידי תנועת המחשבה. השירה והמחשבה הם כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט כמו כתם על פי ההיות ואילו המחשבה טבעה קווי ותכליתי. אבל לזמן קצר, כל בקר, היא מנמנמת עדיין ומי שאינו עט על הכיור לשטוף, לצחצח ולמחות כל שריד מהעולם המסתורי שזה אך נפלט ממנו, לח מחלומות, יוכל להנות מן המתנה המושטת לו מדי בוקר כהזמנה לטקס.
במשך שנים אני מנהלת יומן חלומות. אינני יכולה להצביע על מטרתה של עבודה מחייבת זו שלקחתי על עצמי, אבל עם השנים הפכו המחברות לביוגרפיה של חיי החלומים. אני אומרת ביוגרפיה מכיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי מתפתח הנרקם על וילון הדימויים השקוף המפריד בין שני העולמות. אם נקח בחשבון שכשליש חיינו עובר עלינו בשינה (ואין בכך לומר כי בשני השלישים האחרים אנו ערים ממש) הרי שמדובר בכמות עצומה של חוויות הנשמטות מהכרתנו).
מסעות ליליים אלו שחלקם הבאתי בספרי “מחברת החלומות” (הוצ. אבן חושן) גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על זהותו של הנווט שבי, זה המשגר אותי למימדים אחרים ואף יודע להשיבני לחדרי ולהניחני בשלום על מיטתי. פליאה ילדותית דומה לזו תוקפת אותי גם בזמן טיסה – איך מכל השמיים האלה הטייס יודע : לוד.
אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. ההשתאות והיופי חזקים ממנו לאין שיעור. כל חלום הוא הפקה ייחודית שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, המלהק, השחקנים והצופים.
קיים הבדל מהותי בין שירי חלום ושירים על חלום. שירים על לם אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף פעולה עם המחשבה, אבל שירי חלום הם אלה שנחלצו בזמן לפני התערבותו של השכל, שמן הסתם טבע הוא לחשוב. שירים אלה משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר.
חלום הוא כמו פילם רגיש בתוך מצלמה, כזה הנשרף לאורם של רשמים חיצוניים, ולכן אין לזוז ואין לפקוח את העיניים לפני שחזורו. השחזור כמוהו כגיבוי או לחיצה על מקש הEnter לתוך הזיכרון, וחדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כשמעבירים מהויזואלי למילים. כל ניסיון גס ללכוד את החלום מבריח אותו לבלי שוב בחזרה אל ארץ הידיעה

בדרך...

Big image

FEINBERG PROJECTS, המפעל 3, תל-אביב יפו

תוכנית גיבוי / נועה שוורץ, ורה ולדימירסקי

אוצרת: ים המאירי

המקום הישראלי הוא יצירה חדשה של "תפיסת מקום". על-פי תפיסה זו היחס למקום הוא כפול: שואפים אליו, באים אליו, מתגעגעים אליו, הוא ההבטחה הגדולה.

נועה שוורץ נולדה וגדלה בתל אביב, ורה ולדימירסקי היא מהגרת שעברה בתים רבים לפני שהתיישבה בתל אביב.

נועה שוורץ מתמקדת באופני הבנייה השונים בעיר תל אביב ובעיקר ב"עיר הלבנה" שמורכבת ממספר מבנים בסגנון הבינלאומי הזרועים בתוך המגוון האדריכלי המקומי.

עבודותיה של ורה ולדימירסקי בוחנות מזווית הראיה שלה כמהגרת, על המקומי, הגנרי ביותר. הנוף האורבני, הפריפריאלי, הקיבוצי או הביתי - מהווה ביטוי בעבודותיה להלך רוח, לסממני תרבות והיסטוריה.

Big image
Big image
FEINBERG PROJECTS

CONTEMPORARY ART GALLERY

חנינא, מקום לאמנות עכשווית

התערוכה "הגבורה ואחוות הלוחמים" מציגה התייחסויות לגבריות ישראלית פוסט-צה"לית, ביצירתם של שלושה ציירים צעירים: אדר אביעם, רון וינטר, יואש פלדש.

אוצר: שגיא רפאל

Big image

ערים ואותות / איטאלו קאלווינו


"אדם מהלך לו ימים על ימים בין אילנות ואבנים. רק לעתים נדירות נחה העין על דבר-מה, וזה קורה כאשר היא רואה בו אות וסימן למשהו אחר:
עקבות על החול מספרים שעבר כאן נמר, שלולית מבשרת זרימה של מים, פרח היביסקוס מבשר את סוף החורף. וכל היתר, אילם הוא ובר-חלוף - אילנות ואבנים הינם רק מה שהינם.
סוף-סוף מוביל המסע אל העיר תמרה. חודרים לתוכה ברחובות עמוסים שלטים המזדקרים מן הקירות. העין אינה רואה דברים אלא סמלים של דברים, שפרושם דברים אחרים:
הצבת מודיעה על ביתו של עוקר-השיניים,

הכד מבשר על מסבאה,

החניתות מעידות על חדר-המשמר,

המאזניים - על מוכרת הירקות.
פסלים ושלטי-גיבורים מתארים אריות, דולפינים, מגדלים, כוכבים: זהו אות שאיזה דבר - ומי יודע מיהו ומהו - נטל כסמל לעצמו אריה או דולפין או מגדל או כוכב.


אותות אחרים מזהירים מפני מה שאסור במקום מסוים: להיכנס לסימטא עם עגלות,

להשתין מאחורי הביתן,

לדוג בחכה מן הגשר,

ומפני מה שמותר: להשקות את העקודים,

לשחק כדורת,

לשרוף גופות קרובי-המשפחה.


מעל מפתן המקדשים נשקפים פסלי-האלים, המתוארים כל אחד עם אותות סמליהם: קרן השפע, שעון החול, המדוזה - כל שהמאמין יכול לזהותם ולהפנות אל כל אחד מהם את התפילה הנאותה.
אם בנין מסוים אינו נושא כל אות או סימן, הרי שצורתו עצמה והמקום שהוא תופס בסדריה של העיר, די בהם להצביע על תפקידו: ארמון-המלך, בית-הסוהר, המטבעה, בית-הספר הפיטאגורי, בית-הבושת.
גם הסחורות שמציגים התגרים לראווה על-גבי הדוכנים, ערכן אינו עומד להן כשלעצמן אלא כאות וסימן לדברים אחרים: הצעיף המרוקם לחבישת-המצח פירושו הידור, האפיריון המוזהב פירושו עוצמה, כרכי-כתביו של אברואס פירושם חכמה, צמיד-הקרסול פירושו תאווה.

המבט החולף ברחובות כמו בתוך דפים של ספר:
העיר אומרת את כל מה שעליך לחשוב,
מכריחה אותך לחזור על המלים שלה,
ובעוד אתה סבור שאתה מבקר בתמרה, אינך אלא רושם את השמות אשר בהם היא קוראת לעצמה ולכל חלקיה.

מה היא באמת העיר מתחת למעטה העמוס הזה של אותות וסימנים, מה יש בה ומה היא מסתירה, הרי שאדם יוצא מתמרה מבלי לדעת זאת. בחוץ משתרעת האדמה הריקה עד קצה-האופק, הרקיע נפרש ובו נודדים עננים לבושי-הצורה שהמקרה והרוח מעניקים להם, וכבר מזהה ה א ד ם ה ק ש ו ב דמויות: ספינת מפרש, יד, פיל...."

המשך יבוא...

מפגש שני 1/5/2015

כל הזכרונות כולם ואף לא אחד מהם

אמיל אברהם

אוצר: ניר הרמט

מקום לאמנות, שביל המרץ 6, תל-אביב יפו

Big image

עבודותיו של אמיל אברהם אוגרות מילים ומשפטים, הנערמים זה על גבי זה ומצטברים לבליל של ידע, של דיבור בגוף ראשון, של וידוי. זוהי שפה סמיכה, המהתלת בידע המוקדם של הצופה, מביאה אותו אל פי הבאר, אך מסרבת להתמסר לו. העבודות מתארות מצבי רוח, תחושות וזיכרונות, אשר בסופו של דבר מיטשטשים ומעלים תהייה האם הזיכרון נסמך על אילוזיה, או משקף את החיים עצמם.

אברהם, חוזר אל הספר ואל המילה הכתובה, שהם המסד לתרבות היהודית. הוא כותב וכותב שוב, עד שהכתיבה מקבלת איכות מופשטת ופורמליסטית ומתפקדת כקו וגם ככתם. העבודות מזמנות לצופה עמדת צפייה מתסכלת; מחד, האותיות ברורות וניתנות לפענוח ולהבנה, ומאידך גיסא, הן מרובדות, נכתבות זו על גבי זו ומונעות מן הצופה לייצר מהן משמעות קוהרנטית.

העבודות מציגות נופים מתפוררים ומחקר ציורי עמוק, העוסק בסך הזמנים והזיכרונות כולם עד לרגע זה ובאף לא אחד מהם. אמיל אברהם מתיך את הפרטי ואת הוידויי עד שאלו הופכים לשדה מנטלי של כרוניקה ללא התחלה, אמצע או סוף. זהו זיכרון חסר צורה, המתוח על פני ציר זמן המהדהד בדמיון ומתעמת עם ההיסטוריה הפרטית שלו ושל הצופים בעבודות.

העבודות בתערוכה חוקרות את מערכות היחסים שבין מילה לסימן, בין ביטוי ויזואלי לפונטי, בין צליל לדממה מוחלטת. על ידי צמצום הציור לתמצית שלו, אברהם מצליח לפרוט את התחושות הרגישות והשבירות ביותר ולנסח יומן אינטימי של חייו, של חיינו.

כולנו חווים שכול ואחר כך מתגעגעים / רעות ברנע

הזיכרון הקולקטיבי ומה שקורה לו לאורך השנים הם שמעסיקים את האמן אמיל אברהם בתערוכה החדשה "כל הזיכרונות כולם ואף לא אחד מהם". "אם הייתי חי בשוויץ, למשל, כנראה הייתי עסוק בזיכרון פחות", הוא אומר. "החיים פה מלחיצים"

קיר אמן: נגה יודקוביץ עציוני

Big image

תנין אישה / יונה וולך


מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה.





פסלה של נגה יודקוביץ עציוני

מקום לאמנות

קרית המלאכה, תל-אביב יפו

בדרך...

Big image

ורד אהרונוביץ / כיתת אמנות

אוצר: אורן פישר

גלריית משונע, הרצל 112 תל-אביב יפו

תערוכה זו קרמה עור וגידים במהלך התקופה האחרונה בעקבות עבודתה של אהרונוביץ כמורה לאמנות במסגרת בתי ספר. ורד מצאה אתגר גדול בעבודה עם התלמידים כמו גם השראה לנושאים השונים העולים מהפסלים שיוצגו. חלל הגלריה יהפך לתקופה של חודש למעין מודל של כיתת אמנות ,בו יוצגו שישה פסלים .
כל פסל מסמל ומציף פן אחר אותו אהרונוביץ חושפת. הפסלים מייצגים התמודדויות מעולם התלמיד הקונקרטי, מעולמו של האמן היוצר ומעולם התלמיד הפנימי המצוי בכל אחד מאיתנו .
כנגטיב לפסלים שבמרכז, קירות החלל של הגלריה יהיו מכוסים בציורי ילדים תמימים וראשוניים.

Big image
האם גלריית "משונע" משנה את עולם האמנות בישראל

צמד האמנים אנטון אברמוב ואורן פישר שהקימו גלריה חדשה לאמנות עכשווית ושמה "משונע" מבקשים לזעזע את סצינת האמנות

רחל קיני / נחש הוא הקו הראשון

גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל-אביב-יפו

בתערוכתה החדשה מבקשת קיני לחזור אל הציור מבראשית, אל רגע התהוות הצורה, תוך שמירה על הפוטנציאל של הדימוי והימנעות מקיבועו. הפיגורטיביות הציורית מצטמצמת למספר דימויים חוזרים לצד ניסיון לצמצם את הנרטיב אל החומר עצמו. כך למשל, ענף שרוף שנאסף ביער משמש כפחם, הכתמים הם שלוליות מים שמשאירות סימן והקו הוא נחש, או וריד, או סדק.

Big image

''אני מנסה להשתהות ברגעים הראשוניים של המגע בחומר, בטרם אולף, ולזמן מפגש עם הדבר האחר, הבלתי ידוע''

Big image

כישופים / דליה רביקוביץ

היום אני גבעה,
מחר אני ים.
כל יום אני תועה
כבאר של מרים,
כל יום אני בועה
אובדת בנקיקים.

בלילה חלמתי
סוסים אדומים
סגולים וירוקים.

לבוקר הקשבתי
פכפוך עד אין קץ
קשקוש של תוכים.

היום אני שבלול
מחר אני עץ
רם כתמר.

אתמול הייתי כוך
היום אני צדפית
מחר אני מחר.

המשך יבוא...

מפגש שלישי 15/5/2015

Forever and a Day אריק מירנדה

גלריה חזי כהן

וולפסון 54, תל-אביב



סיפורה של האמנות של אריק מירנדה הינו סיפורו של אריק, האיש עם עט הלבד. הוא גיבורהּ המרכזי, והוא הנעדר היחיד ממסגרתה. נראה שכל תערוכה של מירנדה מקיימת נקודה של יציאה זמנית מתוך נרטיב זה, עד לתערוכה הנוכחית, שבה הרישום הישיר, הקווי, מהווה את המנוע המרכזי והעיקרי למבחר העבודות המוצגות.

במקביל, האופקים אליהם משקיף מירנדה הועתקו מהפעולה על גבי עמודי מגזינים, אשר אפיינה את עבודתו בשנים האחרונות, אל אוסף הצילומים האישי של האמן. אלו עבודות לדור האינסטוש: הצילומים של מירנדה, פולדרים על גבי פולדרים, אינם עוברים עיבוד כלל מלבד למבחר פילטרים החביבים עליו, אותם הוא מפעיל לרוב בשעת הצילום עצמו. ההדפסה של הדימויים ישירה, וכך גם הרישום מעל, בעט הלבד, לא בשונה מחתימה נחשקת על גבי טישירט או עטיפה של תקליט.

כמו במענה רדיקלי לבריכות הדיו המתפשטות מתערוכת היחיד הקודמת של מירנדה בגלריה חזי כהן (The Luckiest People in the World, 2012), השפה הרישומית מוותרת כאן על תנועת יד אורגנית לטובת שרטוט גרפי. בכמה מהצילומים מותיר מירנדה למִתארי צמחייה קונטרסטיים או לאור הבוקע מבעד לוילונות להתוות רובד של מיסוּך בצורות מופשטות. המיידיות מובילה אותנו לסביבה של בית, של חדר פרטי אפוף חלומות נעורים, והדבר מתקבל לכדי תמונה שלמה בעבודת המובייל הזהוב וברישומי הקיר, העוטפים על ממדיהם האנושיים את החלל במתקתקות נוגה.

מתוך האמביוולנטיות של הסביבה הנוצרת בתערוכה, מתבהר המשחק בגילוי והסתרה כגורם חיוני ומניע בעולמו של מירנדה, המשתקף אלינו מכל רצף העבודות – במבט המושב ישירות אליו, ובמבט המוסט ממנו הלאה.

אורן הדר

עינית / ריימונד קארבר

סיפורו הקצר של קארבר "עינית" החותם גיליון זה, נפתח כך: "איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי..."
פתיח לסרט המבוסס על סיפור קצר של ריימונד קארבר

פתיח לסרט המבוסס על סיפור קצר של ריימונד קארבר "עינית". הפתיח נעשה במסגרת קורס בבצלאל ע"י גלי גנות ואלון חצרוני

עמית קבסה / זה לא אישי

בתערוכה 'זה לא אישי' מציג עמית קבסה מבחר ציורים מתוך גוף עבודות חדש מהשנה האחרונה. בחיפוש אחר היסוד שבפעולת הציור משחרר קבסה את הפיגורטיבי לטובת בדיקת קומפוזיציות פתוחות יותר, אלו שעבורו מאפשרות את העיסוק באותה מהות. קבסה מתאר את תקופת העבודה הזו כחזרה לנקודת התחלה של המהלך הציורי, המתקיימת דרך חיפוש מאפיינים המשוחררים מעומס ההישג הייצוגי.

הפרידה ההדרגתית מהנרטיב המשפחתי בעבודות של קבסה התוותה דרך לצורניות חדשה המתבטאת בשני אופנים: עבודות בקונטורים עדינים ומנעד צבעוני מצומצם לצד עבודות צבעוניות, אינטנסיביות ודחוסות יותר. במהלך זה מנסה קבסה לזקק את הדימוי עד שנשאר ממנו מתאר עגול בלבד, לעיתים מקוטע, הנדמה במבט ראשון כפרח עצום ממדים. עם זאת, מבט על מכלול הדימויים האמורפיים בתערוכה עשוי להזכיר יותר מבנה ביולוגי בסיסי, המתרבה ומתפשט בחלל.

המתח בין הפרוע למוקפד בציור של קבסה מהווה מפתח להתבוננות בעבודתו לאורך השנים. בעבודות מוקדמות ניכר הצד הפרוע במשיכות המכחול ובצבעוניות הדינאמית, כשהמקום המרוסן בא לידי ביטוי בקומפוזיציה. נראה כי דווקא בתערוכה זו, בה נפרד קבסה מהדימוי הפיגורטיבי לעת עתה, הוא נותן דרור לקומפוזיציות אחרות, הפורעות את ההבחנה בין הפתוח לסגור. לדבריו, אם קודם לכן היו הנופים והדמויות מהמשפחה ומחיי היומיום מתווכים בחיפוש עצמי, כעת החתירה לצורת בסיס חובקת כל מוּנעת מהרצון לייצג את כל אותם דימויים במבע אחד, העולה מתוך קילוף איטי ומחושב של השכבות על מנת להגיע למקום שקט יותר.

עפרה חרנ"ם

Biljana Djurdjevic , Instrument of Activity

Big image

איתי זלאיט // חרושת התלמים

אוצרת: טלי אלקיים

גלריית


בתערוכה הנוכחית מתעמת האמן איתי זלאיט עם שאלות פסיכולוגיות ישנות מבעד לאובייקטים חדשים: מהי מידת הבחירה שלנו בחיים? עד כמה אנחנו נוכחים בהם? ועד כמה אנו נוכחים בתוך ההחלטות שלנו? זלאיט ,אבא טרי ואמן פעיל, מנסה להצית מחדש את חדוות היצירה אל מול המשפך ההולך וצר של שגרת היום יום. הימים נגמרים מהר והשאיפות לא מגיעות לידי מימוש. הוא מסיק שאנחנו כלואים בשני מעגלים: האחד הוא המעגל החברתי של תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע ומנסה לשווא למלא אחר חסרים רגשיים וחיצוניים שלנו. המעגל השני, הוא פנימי ואישי לכאורה, אבל קשור בקשר הדוק לזה הראשון. זלאיט רואה באדם המודרני כלי בחייו, ומאמין שרק מתי מעט אינם מובלים ונוכחים בבחירות שלהם. הנוכחות היא אותה מודעות טהורה - זו המנותקת מן המחשבה והצורה, זו השוברת את המשוואה הקרטזיאנית שלפיה המחשבה היא הוכחה לקיומנו. נאחז במשנתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, מאמין זלאיט בכוחו של ההווה - של הרגע הזה, ובשערים רוחניים בין הגוף והבלתי מוחשי, הבלתי מובע.

גוף העבודות שמוצג בחלל הגלריה מנסה להוות אלטרנטיבה למערכות הסגורות של היום יום. זלאיט מציג ערב רב של חפצים, בעיקר צעצועים, אותם מצא ברחוב וחיבר באופן אקראי. ניזון מן המורשת הסוריאליסטית והדאדאיסטית של אמנות אוטומטית נטולת תיווך או סימבוליות, יצר זלאיט מהלך הפוך לזה התעשייתי אשר עומד בבסיסם של החפצים. האמן מזכך את המוצרים המעוצבים כדי לפתות את הצרכן, מאחד את האובייקטים כולם באותו אופן (אולי) שבו המוצרים מאחידים אותנו. הוא מבטל את הפונקציות המוצריות שלהם, מחליף את הצבע האגרסיבי והמושך בגוון אנמי וחד ממדי, מאחד את הצורות הסטריאוטיפיות של בובת הברבי והדינוזאור מפלסטיק לכדי מקשה אחת, אל תוך התלם. הפיתוי איננו. עכשיו נותרה רק אותה אגרנות כפייתית מפוארת שפורצת מבעד לחור הצר במשפך חיינו. הריק הגדול נחשף.

כמעיין נובע, נשפכים המוצרים מפתח צינור הביוב ושוטפים את רצפת הבטון הקרה של הגלריה. טבע דומם לא דומם. חלקם מעגליים בצורתם וחלקם מייצרים צורת התפתלות מעגלית בחלל. חלקם שומרים על הנראות היומיומית וחלקם מסווים עצמם והופכים ליצירת אמנות צבעונית, למובייל ילדותי, לעולם תת מימי. אין משמעות סימבולית אחת שחלה עליהם והם חפים מכללים והגדרות.

הצעצועים, חלקם חדשים, שתוקף חיי המדף של הבטרייה שלהם טרם פג, הושלכו לרחוב כלאחר יד בשקיות זבל שחורות שאינן מתכלות. הם מייצגים את ההיאחזות בצורה, את המחשבות הטורדניות שמובילות אשליות של צורך. הצעצועים ננטשו ממש כמו האידאות העמוקות ממורשת הואניטס - הכל אמנם זמני וחולף אך הנשמה "הנצחית" זקוקה לריגושים מיידים.

המוזיאון ברח' וולפסון 54 ת"א

למי מביננו שטעתה והגיעה למוזיאון ולמי שלא הספיקה... להלן המידע המלא מתוך אתר המוזיאון:

במוזיאון מחלקה לאמנות ישראלית המחזיקה אוסף עשיר ונדיר מתחילת המאה ה-20 שפריטים מתוכו מושאלים למיטב המוזיאונים בארץ ובעולם. המוזיאון, בבעלות מר יגאל פרסלר, האוסף וחוקר אמנות למעלה מ20 שנים. המוזיאון נפתח באוקטובר 2013 בדרום תל-אביב, הוא בן 3 קומות ובהן חדרי תצוגה וגג פסלים רחב ידיים המשקיף על העיר. המוזיאון עומד בסטנדרטים של מוסד ציבורי מוזיאלי, בהיבט של אמצעי התצוגה והוא מעוצב בסגנון אירופאי, קלאסי. המוזיאון הינו מוזיאון פרטי שמטרתו מחקר, תצוגה, איסוף ושימור של יצירות אמנות, הן מישראל והן מחוץ לישראל. בשונה ממוזיאונים אחרים, המוזיאון מונע על ידי הרצון לנער דפוסי חשיבה ומיון בכל נוגע להסטוריה של האמנות, ולהציע מנעד חדש של סיפורים והדגשים. המוזיאון לוקח על עצמו להציג בפריסה רחבה, מגמות מרכזיות באמנות המאה ה -20, תוך הסתמכות על אוספיו שלו. לפיכך חלק מהמנדט שלו נסוב על פעילותו כמוסד הרוכש את היצירות שהוא מציג, על מנת להטמיען בתודעה האמנותית באמצעות תצוגה ושיח.

"כשחופרים מוצאים יהלומים"

סוחר האמנות יגאל פרסלר פתח מוזיאון פרטי בדרום ת"א, בראיון ל"כלכליסט" הוא מספר מדוע הוא מעדיף להתמקד באמנים יהודים נשכחים מהעבר ולא באמנות צעירה, ולמה לדעתו "רוב הציבור בישראל לא באמת מבין באמנות"

בדרך...

Big image

יום שישי 29/5/15 בשעה 10:00

במיזם, בוחנת הילה כהן שניידרמן את הזיקה אשר מקיימים אמנים, בעיקר צעירים, עם הסטודיו שלהם, על המגבלות, האתגרים והצרכים השונים והמשתנים שלהם. הסטודיו, מקום עבודתו של האמן, אחורי הקלעים של היצירה והעשייה האמנותית, הופך בימי אוהבים אמנות לחלל תצוגה והאמנים השונים יוצרים עבודות במיוחד לצורך כך.


האוצרת הילה כהן שניידרמן ביקרה בסיור ושוחחה איתנו על אוצרות במרחבים אלטרנטיביים, יחסי אוצר/ת-אמן/ית, על עשייה אמנותית צעירה.

הילה עמרם

הילה עמרם חושפת את הסטודיו העמוס והמרובד שלה, על אוספיו וחפציו. היא פורסת את גלגוליו, החל מהסיפור של האובייקט הבודד ועד לקשרים שבין החפצים השונים, הרוקמים בתהליכים ארוכים ופתלתלים תחביר במרחב.

שם עבודה: חדר מס' 409

שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ.
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר
וּמְיַשֵּׁר
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר".
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב,
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט.
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה,
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה.
שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה,
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.

וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה,
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי?
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי?
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ.
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה.

הראל לוז

הסטודיו של הראל לוז נמצא בבניין שנבנה ב-1947, המיועד להריסה בעוד שנה. בעבר הסטודיו שימש כחנות, ונותרו בו שאריות חפצים ותמונות מזמנים שונים, שאת חלקם פינה כשהחל לאייש את החלל ואת חלקם השאיר. בפרויקט הנוכחי, לוז מתעתד לעבוד לפי האדריכלות הפנימית של החלל, על החפצים הקיימים בו, חוטי החשמל הפרוסים לאורך הקירות כמעין סבך מטפס, צינורות ושאר מזכרות.
Big image

בדרך...

Big image

מילי ברזילי, דור פרנקל נוה ושחר נעים / תמרח אותי

מילי ברזילי, דור פרנקל רווה ושחר נעים מבקשים לייצר צבע שכבר טומן בחובו דימוי, זאת על מנת לשחרר עצמם מהמרדף אחריו. הם מבקשים לצייר הכל, עם הכל, ומייצרים לשם כך אובייקטים העשויים מצבע, משחזרים מקומות שלא עוזבים את תודעתם, לוקחים מציאות אחת ומרחיבים אותה בעזרת הצבע שכלוא בה, משחררים את הצבע מהצורה שלו.

שלושה אמנים - יצירה אחת לסטודיו ברח' ישכון 41

עוז מלול וגילי אבישר

עוז מלול בונה בסטודיו במת קריוקי דמויית הר, מכל הג'אנק – אותם חפצים שבורים ומקרטעים שהצטברו בו. המבקרים יעלו לבמה לביצוע השירים שיבחרו, בעת שמלול יבצע מניפולציות (רמיקס) במוזיקת הרקע והשירה בזמן אמת. גילי אבישר חוקר את הרגע בו הסטודיו נשאר מרוקן מעבודות, מיד לאחר שאלו הוצאו ממנו לצורך הצגתן בתערוכה שתתקיים במקביל במוזיאון נחום גוטמן. כל שנותר בסטודיו הם חומרים שלא נכנסו לתערוכה; מעין שאריות או עודפי יצור, עבודות סוג ב' כביכול, המייצרות נגטיב של התערוכה וכעת יוצרות סביבה ליצירתו החדשה של מלול.

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת / יונה וולך

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ

תֵּן לָהֶם הֱיֵה חֹפְשִי

אֵלּוּ תִּכָּנַסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה

עוֹשֵׂי צוּרוֹת עַל צוּרוֹת

יְחוֹלְלוּ בְּךֳ אוֹתָה חֳוָיָה

תֵּן לַמִּלִים לַעֲשׂוֹת בְּךֳ

אֵלוּ תַּעֲשֶׂינָה בְּךֳ כִּרְצוֹנָן

עוֹשֶׂה צוּרוֹת מֵחָדָשׁ בַּדָּבָר

תַעֲשֶינָה בַּדָּבָר שֶלְךָ

אוֹתוֹ הַדָבָר בְּדִיוּק

כִּי הֵן דָּבָר אוֹתוֹ תַעֲשֶינָה

הָבֵן תָבִין כִּי אֵלוּ תְּחַיֶינָה

לְךָ אוֹתָה חֳוָיָה וּפֵרוּשָׁהּ כְּטֶבַע

כִּי הֵן טֶבַע וְלֹא הַמְצָאָה

וְלֹא גִלוּי כִּי כֵּן טֶבַע

תַעֲשֶינָה טֵבַע דָּבָר בְּךָ

כְּמוֹ שֶתֵּן מִין חַיִים לַמִּלָה

תֵּן לַמִּלִים לַעֲשוֹת בְּך
Big image

הפרח בגני / אביהו מדינה

מיום אביב בהיר וצח אותך אני זוכר
וכבר מאז היטב ידעתי שלא אוותר
כי לי היית בבת עיני בכל יום וכל ליל
היית לי כמלאך האל מתוך הערפל.

רציתי לבקש ידך רציתי לך לומר
סוד אהבה שבלבבי שמור מכל משמר
רציתי לך לומר אהבתי אהבתי ונגמר
אך לא העזתי גם כשהיה כבר מאוחר.

את עולמי עם שחר את לי כל היום
את עולמי בלילה את החלום
את בדמי ברוחי ולבבי
את הניחוח המתוק הפרח בגני.

מאז הלכת יומי קודר ארוך ומשעמם
לשוא רוצה אני לשכוח ולהתעלם
חזרי מהר כי בלעדייך עולמי שומם
נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם.

סביבות עבודה / אוצרת: רויטל בן אשר פרץ / ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו

סביבות עבודה, כגון נגרייה, מחנה לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה, סיפקו לאמנים מרחבי פעולה במסגרת הפרויקט. העתקת ה"סביבות" השונות לחלל המוזיאון, מבעד לפריזמה של האמנות העכשווית, העלתה מגוון של סוגיות תרבותיות, היסטוריות ופוליטיות. התערוכה חוקרת מושגים, כגון שגרה, עמל כפיים, תעשייה, פרנסה וטפילות. בעידן שבו מוסד ה"עסק המשפחתי" הוא על סף היכחדות, "סביבות עבודה" היא בבחינת מחווה לעולם הולך ונעלם.

שי רטנר / אתר בנייה

Big image

רעות פרסטר, קנולר אביזרי אופנה, סניף הלנה רובינשטיין, מיצג מיצב, 2015

Big image

דלית שרון / מחסן חומרי גלם לבניין / שיכונים

רועי מרדכי / נגריה

מאיר טאטי / גולאג – מחנה מאסר לעבודות כפייה

יורם חזן / להרף עין ולתמיד (2014) / אבות ובנים במירוץ הזמן

תפקיד מירוץ השליחים - לאפשר חיים עצמאיים לבן ולאפשר לאב לפרוש מן המירוץ.

תנאי הכרחי: מצב שבו האב והבן מהווים יחידה אחת, בלתי ניתנת להפרדה.

פלא מעבר המקל מתרחש כשיש מקום לדיאלקטיקה בין לרוץ מהר כדי להתקדם, לבין לרוץ לאט כדי שאפשר יהי להעביר את המקל מיד ליד, מדור לדור.