שנת שמיטה -שנת מצוות

חשוב להתייחס לשנת שמיטה גם מבחינה רוחנית שנה של ההזדמנות לתרום יותר מאשר בשנה הרגילה .

הערך של נתינה חשוב הינו הערך החשוב ביותר בעיניי ומבתא את הערך העיקרי של התורה -"ואהבת לרעך כמוך"

מושגי יסוד ביהדות : שנת שמיטה

שנת שמיטה .חומר למחשבה .

התורה קבעה: "ושבתה הארץ שבת לה'." במה השמיטה היא שבת לה'?
רש"י בויקרא כה,ב מפרש: "שבת לה': לשם ה'."
וכן כתוב בשבת בראשית: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך." שתי מצוות אלה, לפי פירושו של רש"י, תכליתן אחת: להודיע כי ה' הוא אדון כל העולם וכי העבודה והשביתה ממנה - ברשותו תיעשינה.

רמב"ם במורה נבוכים ג:לט נתן טעם כלכלי וחברתי למצוות שמיטה: כל המצוות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל, מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר: "ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה וגו' ". ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה. ומהם עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים, אי אפשר בה מכירה לצמיתות: "והארץ לא תימכר לצמיתות", וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו. אברבנאל (ויקרא כה:א) טוען נגד הרמב"ם טענה ניצחת: התורה הבטיחה כי בשנה השישית תעשה האדמה תבואה לשלוש השנים (שישית, שביעית ושמינית). ואם מצוות שמיטה ניתנה כדי שהאדמה תנוח ותחליף כוח - כיצד ייתכן כי דווקא בשנה השישית, אחרי חמש שנות ניצול, תוכל האדמה לתת תבואה פי שלושה מבשנה רגילה?

לפיכך אברבנאל מציע הסבר אחר למצוות השמיטה: ארץ ישראל נבחרת ונחמדת לפניו יתברך מכל הארצות, כמו שעם ישראל נבחר מכל העמים. ומפני זה רצה הקב"ה כמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי, ותעיד על בריאת העולם וחידושו, כך הארץ הנבחרת תעיד על בריאת העולם וחידושו בשמיטתה בשנה השביעית. ולכן חתם מצווה זו בפרשת "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי, ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". וביאר בזה, כי הארץ אינה נתונה לישראל בהחלט, כי לה' הארץ ומלואה, ולכן לא יוכלו למכרה לצמיתות. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו, וייתנו לה גאולה שאם לא יעשו כן, תבוא עליהם הגלות. בעל "ספר החינוך" רואה במצוות שמיטה מצווה המחנכת את הפרט. ואלה דבריו במצוות פד ו-תעז: ולכן ציוה הקב"ה להפקיד כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ, הוא מצווה עליו להפקירם.
ועוד יש תועלת נמצא בדבר: לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה: שיוסיף האדם ביטחון בד' יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך, הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הביטחון.

ושמיטת כספים - - - ללמד נפשנו במידות מעולות: מידת הנדיבות ועין טובה ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדל בד' ברוך הוא. ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון - הכל כלול בברכה ורחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל, להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נישא קל וחומר בנפשותינו לאמור: אפילו הלוויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד הלווה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו - - - לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון. הוגי הדעות של דורנו העלו רעיונות נוספים בקשר למצוות השמיטה. רבי צבי קאלישר, בפירושו לתורה בפרשת "בהר" כותב: - - - שילמדו לעמוד בניסיון ולהאמין בו, יתברך, כי עיני ה' בנו מראשית השנה עד אחריתה. ובזה נודע, כי ברוך הגבר אשר יבטח בה', שגם אם ישבות מעבודתו יצו ה' יתברך את הברכה לו, ובזה ירגיל עצמו לבטוח בה' ולהאמין בהשגחתו על כל פרט, כי מה' מצעדי גבר כוננו.

וגם ללמוד מזה שלא יתנשא העשיר על העני, אמרה תורה שבשנה השביעית כולם שווים, יחד עשיר ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות לאכול לשבעה.

ועוד טעם: כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודת אדמה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חופשי, וכאשר יפרוק עול עבודה, יעסוק בתורה וחכמה. הרב קוק זצ"ל חיבר ספר שלם על דיני שביעית: "שבת הארץ". בספר זה הוא מבאר את הלכות שמיטה ויובל של הרמב"ם. הקדמת הספר כוללת גם דיון בצד הרעיוני של השמיטה. בין השאר כותב הרב על השמיטה דברים אלה: את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של עול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחה להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.
Big image