הכתב העברי הקדום

ניקוד טברייני וטעמי המקרא

הכתב העברי הקדום והתפתחותו

הכתב העברי הקדום הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי – היו בו 22 אותיות המייצגות עיצורים בלבד ולא תנועות. כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק כמו באלפבית הפיניקי היה מימין לשמאל, כאשר צורת זווית האותיות יציבה וקבועה, ולא משתנה כמו באלפבית הכנעני. הכתב התעצב במאפייניו הייחודיים במהלך המאות ה-100 וה-9 לפני הספירה, אולם רק בשנת 800 לפני הספירה הוא נפוץ ברבים והתפשט בקרב תושבי ישראל ויהודה, ואף הייתה לו השפעה על הכתב של מספר ממלכות שכנות (מואב, פלשת וארם). רוב הכתובות העבריות המוקדמות הן משלהי תקופת הבית הראשון (מן המאה ה-8 עד ה-6 לפני הספירה). יש מהן שנכתבו בידי סופרים מקצועיים ויש שנכתבו ביד מנוסה פחות. הכתובות הללו הן מקור מידע חשוב מאין כמוהו על כל היבטי החיים ובכל רובדי החברה, מחצר המלכות, עבור בחוגי הכוהנים ועד לעולמו של היחיד.

הניקוד הטברייני

הניקוד הטברייני הוא שיטה לסימון ההגייה של הטקסט המקראי בתקופת ימי הביניים, עבור תושבי טבריה.מערכת התנועות של העברית הטברנית כללה שבע תנועות רגילות ושבע תנועות קצרות. מקובל לכנות את התנועות הרגילות במונח תנועות מלאות ואת התנועות הקצרות במונח תנועות חטופות. הניקוד המופיע במקרא נקרא : הניקוד הטברייני הוא שילוב של שתי שיטות:1.הניקוד הבבלי בה הניקוד מופיע מעל האותיות והוא מכיל 6 תנועות בלבד.2.הניקוד הארץ- ישראלי : מעל האותיות.הניקוד הטברייני הוכנס לתוך ספרי קריאה שנועדו ללימוד ולקריאה פרטית. ואילו בספרי התורה העשויים קלף ומצויים בארונות הקודש שבבתי הכנסת לשם קריאה בציבור אין סימני ניקוד והקורא בתורה חייב לדעת אותם בעל פה. למסורת ההגייה הטברנית יצא שם של מסורת הגייה מדויקת ביותר, ושיטת הניקוד שלה אומצה כמעט על ידי כל קהילות עם ישראל בתפוצות (למעט קהילות בבל ותימן, אשר המשיכו להשתמש גם בניקוד הבבלי), וזאת חרף העובדה שאף אחת מקהילות אלו לא הגתה את העברית במסורת הטברנית.

טעמי המקרא

טעמי המקרא הם שיטת פיסוק קדומה של התנ"ך, ובנוסף לכך הם משמשים כעזר בנגינת הטקסט בזמן הקריאה ובשינונו. שיטת הפיסוק של טעמי המקרא שונה מהפיסוק הנהוג בימינו. הפיסוק על פי טעמי המקרא הוא פיסוק בינארי, כלומר מתבצע על ידי חלוקה של כל פסוק לשניים, ואז כל אחד מהחלקים מתחלק שוב לשניים וכך הלאה. שיטת פיסוק זו התגבשה במשך תקופה ארוכה והושלמה סופית במאה התשיעית לספירה, במקביל לניקוד של התנ"ך. לכל אחד מטעמי המקרא ישנה מנגינה מסורתית משלו (יש מספר מערכות של נגינות), ומנגינות אלו הן מהמנגינות העתיקות ביותר שקיימות ביהדות. השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו הוא בקריאת התורה וההפטרות שבנביאים, ולכל אחד מהם ישנם ניגונים משלו. כמו כן ישנה קבוצה נוספת של טעמים, הנקראת קבוצת ספרי אמ"ת (איוב, משלי, תהילים), שנגינתם אינה ידועה לנו כיום (וגם תפקידם התחבירי שונה מבשאר המקרא), המשתמשת באותם סימנים.
טעמי המקרא מתחלקים לשתי קבוצות ולחמש דרגות על פי חשיבותם: טעמים מפסיקים:
1.קיסרים: סוף פסוק ואתנחתא. 2.מלכים: זקף קטן, זקף גדול, סגול, שלשלת וטפחא. 3.שרים: רביעי, זרקא, פשטא, יתיב ותביר. 4.פקידים: פזר, קרני פרה, תלישא גדולה, גרש, גרשיים. טעמים מחברים:1.מונח, מהפך, מרכא, מרכא כפולה, דרגא, קדמא, תלישא קטנה, ירח בן יומו. שיטת הפיסוק באמצעות טעמי המקרא היא: תחילה, מחלקים את הפסוק לשניים על ידי האתנחתא ולאחר מכן מחלקים כל אחד מהחלקים לשניים על ידי המלכים וכך הלאה.
Big image
Big image