עבודה בתרבות ישראל.
מאת: אלה רוזן
סיפור העלייה של סבתא עדה
בעת מלחמת העולם השנייה סבתי הייתה בברית המועצות ( ברוסיה של היום ), לשם הגיעה עם הוריה במנוסה מפני הנאצים.
הבית של סבתי, בוורשה, היה בין הראשונים שהופגזו על ידי הגרמנים, והמשפחה נאלצה לחפש מקום מחסה.
אבא של סבתי אז רק בן 26 היה מספיק חכם כדי להוציא את אימא של סבתי וסבתי כתינוקת מוורשה הבוערת ולברוח לגבול המזרחי של פולין שהוא הגבול עם רוסיה.
מספטמבר 1939 עד 1941 סבתי והוריה חיו בסיביר בקור אימים ותנאי רעב.
כשביולי 1941 הגרמנים פתחו במלחמה נגד הרוסים סבתי והוריה בדומה להרבה פליטים יהודים אחרים התחילו לנוע לכיוון הרפובליקות האסלאמיות של רוסיה שם האקלים היה נוח ואפשרות לשרוד גדולה יותר.
הם נסעו ברכבות מסע מספר שבועות עד שהגיעו לאוזבקיסטן.
זמן קצר אחרי שהגיעו לשם נפטר אביה ממחלת טיפוס. אימא של סבתי אז בת 24 נאלצה לחפש עבודה כדי לשרוד. את סבתי שהייתה אז בת 5 הכניסה לבית יתומים למשך שנתיים.
ב1944 בית היתומים נסגר וחלק גדול מהילדים הועבר לפרס והגיעו לארץ ישראל כי " ילדי טהרן ".
סבתי לא הייתה בין הילדים האלה אימא של סבתי פחדה שאם תשלח עם כל הילדים הן לעולם לא תיפגשנה שוב.
באוזבקיסטן אנשים היו מנותקים ולא ידעו ממה שקורה מה הנאצים מעללים ליהודים, כי לא היה שום קשר מכתבי עם החוץ. העיתונים היו ברוסית או אוזבקית למרות המצב הקשה הייתה התארגנות מסוימת. האינטליגנציה הקימה בית ספר לילדי הפליטים, לא היו מורים מוסמכים ולמרות זאת התקיימו לימודים מסודרים בשפה פולנית. גם חיי החברה התנהלו בצורה מסודרת כדי לשמור על שפיות. בתום המלחמה, מאי 1945 הממשלה הרוסית אפשרה לפליטים היהודים לעזוב ולחזור לארץ מולדתם. שוב הנסיעה ברכבות מסע ארכה שבועות רבים עד להגעתם של סבתי ואמה לפולין. בהגיעם לפולין התחילו הוריי סבתי לחפש את משפחתם . ממשפחת סבתי אף אחד לא שרד את השואה מצד אביה שרדו שני אחים אשר ברחו מפולין לרוסיה.
אימא של סבתי הכירה עוד באוזבקיסטן גבר אתו התחתנה הוא אימץ את סבתי והניק לה את שם משפחתו ( גיברלטר ). בדרך סבתי שברה את רגלה כי נפלה מסולם הצמוד לרכבת מסע ובמשך 10 ימים נסעה ברכבת בלי טיפול רופא עד שהגיעו לעיר לודז'. כשהגיעו לשם סבתי אושפזה בבית חולים למשך מספר חודשים עד שהרגל הבריאה.
בהתחלה סבתי נכנסה לבית ספר עם דת קתולית. כעבור שנה הוריה החליטו להעבירה לבית ספר אחר שהוא בית ספר העברי על שם " לוחמי הגטאות " כשהפה הראשונה העיקרית היא עברית והשפה השנייה פולנית. בבית ספר זה סבתי למדה עד 1950 . בזמן הזה ממשלת פולין הקומוניסטית סגרה את בית הספר וגם את תנועות הנוער העבריות. בשנה זו האבא המאמץ של סבתי עבד בתקופה הזו בקרן הקיימת לישראל בלודז' שגם הוא נסגר בגלל אותה מגמה של המשטר הקומוניסטי. לאבא של סבתי הציעו עבודה בשגרירות ישראלית בוורשה שם הוא עבד עד מותו ב1953.
את תעודת הבגרות סבתי עשתה בוורשה וב1955 התקבלה לבית הספר לרפואה.
ב1957 התחלף המשטר בפולין וכנשיא פולין נבחר מר. גומוקה. עד לעלייתו לשלטון לא אפשרה ממשלת פולין ליהודים לעזוב את פולין.
האבא החורג של סבתי ואמה הגישו בקשות לעלות לארץ ישראל ובמשך שנים סורבו. כשגומוקה הגיע לשלטון הוא אפשר ליהודים לעזוב את פולין.
סבתי יחד עם אמה עזבו את פולין דרך אוסטריה ואיטליה ובאפריל 1957 על אוניה " ארצה " הגיעו לנמל חיפה.
בהתחלה קיבלו אזבסטון במעברה בכפר אתא.
אימא של סבתי לא ידעה עברית כלל סבתי זכרה מעט עברית מאותה תקופה שלמדה בבית ספר עברי בפולין אף אחד לא רצה לדבר איתן פולנית. כעבור כמה חודשים במעברה בכפר אתא עברו למעברה בבת ים שם גרו כ3 שנים. אלה היו שנים לא פשוטות של הסתגלות לארץ חדשה ולמציאות חדשה, ללא ידיעת שפה.
למרות זאת סבתי התקבלה להמשך לימודיה ברפואה בשנה שלישית לבית הספר לרפואה בירושלים. סבתי היתה צריכה לעבוד קשה כדי להתגבר גם על הלימודים וגם על קליטת השפה העברית והאנגלית.
ב1958 הכירה את סבי יליד הארץ גם הוא סטודנט בבית הספר לרפואה בירושלים, התחתנו כעבור שנתיים, נולדו להם שלושה ילדים אשר אחת היא אמי. הנישואים לצבר הקלו מאוד ועזרו התקלמותה בארץ ישראל.