הצהרת בלפור

נקודת מפנה בהקמת בית לאומי

נעמי שמיר

בשני בנובמבר, שנת 1917 פירסמה ממשלת בריטניה את הצהרתו של שר החוץ, לורד בלפור, במכתב ששלח ללורד רוטשילד בה טען שליהודים מגיע בית לאומי בארץ ישראל והבריטים יעשו מאמצים להשגת מטרה זו.
ממשלת בריטניה ערכה הסכמים נוספים עם הערבים באזור המזרח התיכון ועם הצרפתים גם כן.

"ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסורו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" כתב במכתבו לרוטשילד.

ד"ר חיים ויצמן, כימאי בשורת הממשלה, היה גורם מפתח ושותף פעיל להחלטה זו.

משמעותה העיקרית של הצהרת בלפור היא בכך שתוכנה הובן על ידי העולם היהודי והלא יהודי כהבטחה להקמת "מדינה יהודית". על גבולות "הבית הלאומי" או "המדינה היהודית" לא נאמר דבר מפורש, ועל כך המשיכו הצדדים להתווכח. בלפור עצמו קבע, שבועיים אחר מתן ההצהרה, כי ארץ ישראל צריכה להיות "המולדת היהודית". אחד ממשפטיו הידועים היה: "הציונות צודקת או לא צודקת, רעה או טובה, היא יונקת ממסורת של דורות, מצרכים בהווה ומתקוות לעתיד, והיא בעלת חשיבות עמוקה פי כמה משאיפותיהם ומדעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים היושבים בארץ עתיקה זו".

התגובות הראשונות של יהודי העולם וההסתדרות הציונית היו כמובן ביטויי הערצה לאנגליה.
רבים השוו את "הצהרת בלפור" ל"הצהרת כורש" (הצהרת המלך הפרסי במאה ה- 6 לפני הספירה, שהתיר ליהודי גלות בבל לשוב לארץ ישראל).
"הצהרת בלפור" מהווה אבן פינה בתולדות הציונות, היא נתנה הכרה בינלאומית למטרות הציוניות ולתת לעם לשוב לארצו וכך ליכדה את העם היהודי.
בזכות ד"ר חיים ויצמן, התנועה הציונית עלתה לגדולה והוא משמש כמנהיג ואיש חשוב בתנועה הציונית.