אופנוע המוות
סיפורו של הלל פישמן
אראל פישמן-פורמן, כיתה ה'3 בית ספר גנים, גני תקווה
קרן שמש אחת פרצה מתוך העננים השחורים אפורים שכיסו את העיירה ניקולייב מעבר לנהר הבוג אשר באוקראינה ופגעה בצלחת הפח שנחה לרגליו של הלל הנער העייף והרעב.
עיניו היו פקוחות אזניו היו קשובות לקול קריאה ובעיקר לשריקת ההשכמה לעבודת הכפייה. קרני שמש נוספות הצטרפו לקרן הראשונה ומראה הצריף, הדרגשים, הסמרטוטים, הצלחות הריקות של דיירי הצריף שעדיין לא התעוררו בשעה כה מוקדמת בבוקר חורף קר בחודש אוקטובר 1943 במחנה הריכוז ניקולייב.
רובם הגדול נדדו ברגל ממחנה הריכוז ברשדרט לעברו השני של נהר הבוג וכן נוספו מספר נערים מעיירות בסביבה להשלמת המכסה ומילוי מקומם של הפועלים שנפטרו, שגוועו ברעב או הוצאו להורג בירייה בגלל חולשתם או מחלתם.
המסכנים שנרצחו בירייה, סבלם הסתיים, כי עתידם היה שחור מהעננים אשר כיסו את המחנה ומנעו מקרני השמש החמימות לחמם את גופם הרזה, הפצוע והערום למחצה.
תפילה שקטה נשמעה מפי מספר קטן של משכימי קום, התפילה לוותה בבכי שכניהם שקמו וראו את קרוביהם שוכבים ללא רוח חיים, עיניהם פקוחות אך גופם קפוא.
לפתע נשמעה שריקה איומה ומילאה את חלל הצריף, הלל, שהתכונן אליה מבעוד מועד כבר חבש את רגליו בשני סמרטוטים, הניח על ראשו כובע מרופט שמצא לפני יומיים באחת מעגלות הקברנים להם עזר לפנות את אביו דב זיכרונו לברכה.
כמו בכל בוקר, כל היהודים במחנה נעמדו למסדר שורות שורות בהם הוקראו שמות הנוכחים ואלה שמתו ולא יעמדו עוד במסדרים אלא היו בדרכם לכיוון קבר אחים אותו חפרו הקברנים עבור אלה שהובילו בעגלתם חסרת הגלגל.
דממת מוות שררה על מגרש המסדרים כאשר הוקראו השמות, לפתע נשמע שיעול מצד שמאל של מגרש המסדרים, שיעול חולני, שיעול צורמני. שיעול שעצבן את מפקד המסדר וקטע את הקראת שמות היוצאים לעבודה במפעל קרופ וטוט לייצור גשרים ומבני ברזל.
הרברט, כך כונה הנאצי, עצר את קריאת השמות, ניגש לאופנוע הענק שלו ששימש לליווי השיירות בין מחנה ריכוז אחד למשנהו, התניע אותו, פתח באיטיות את ארגז הכלים שהיה מונח על חלקו האחורי של האופנוע והוציא שרשרת ברזל אשר שימשה לחילוץ מהשלג ומהבוץ האוקראיני.
בזמן שהשרשרת הכבדה בידו, קשר קצה אחד של השרשרת לוו הגרירה שהיה קבוע בחלקו האחורי של האופנוע.
בשעה שהרברט הנאצי היה עסוק באופנועו, לא נשמע הגה ממאות היהודים הכפופים, הרועדים מקור והרעבים, פרט לשיעול החולני שפרץ מידי פעם מגרונו של הנער בן ה-15 שאת שמו ניקו נודע לי כעבור למעלה מ-50 שנה.
לאט לאט צעד הרברט ממרכז המגרש והתרחק מאופנועו הענק ומזנב השרשרת הצמוד אליו לכיוון קולות השיעול החולני המעצבן והמפריע לקריאת שמות הנוכחים והנעדרים במגרש המסדרים במחנה הריכוז ניקולייב.
לאחר כשלושים צעדים פקד על שניים מעוזריו להצטרף אליו ושלושתם המשיכו לעבר הנער ניקו המשתעל החולה והמסכן.
פחד נוראי אחז את כולנו, ומה שחששנו ממנו, התקיים. שישה ידיים אחזו בנער ניקו וגררו אתו על ריצפת המגרש החלקה מקרח ומשלג לעבר האופנוע בעל זנב שרשרת הברזל.
הנאצים קשרו את הנער בשרשרת הברזל, האופנוע הותנע והלב היהודי של כל מי שהיה במסדר בכה ונטף דם למראה האופנוע שנסע במסלול אליפטי בתוך המחנה וגרר את ניקו הנער שנקשר ברגליו בשרשרת הברזל הגסה הקרה והפוצעת.
מספר יהודים קראו שמע ישראל, אחרים החלו לומר קדיש על הנער והלל, רק בן 17 השפיל מבטו כי ליבו ונשמתו לא אפשרו לו לראות ולחוש את סבלו של ניקו הנער.
לאחר כשלושים סיבובים הנער הושלך והשיעול נפסק וספירת הנוכחים נמשכה.
כל אותו הזמן, רק פנס אחד מכוער האיר את המגרש. עננים כיסו את השמיים ומנעו אפילו מקרן שמש אחת מלחדור אותם ולהאיר את עיניהם הדומעות של כל היהודים העומדים במסדר באותו היום.
זיכרון זה לא עזב את הלל עד ליום חתונתו של בנו השני צביקה, ביום שפגש את בני משפחתה של אשת בנו מלכה שגם הם ניצולי שואה.
וכאשר הלל החל לספר את הסיפור על מחנה הריכוז ניקולייב ועל הנער שנגרר ע"י מפקד המחנה הנאצי באופנוע ענק ועל המעשה הנורא שעשה, אדם מבוגר כבן 70 גובה 150ס"מ פנים אדומות עיניים כחולות חמות ושמחות ושיער לבן, קם ואמר אני הנער שנגרר וקוראים לי ניקו. אני חי ויש לי שני בנים מוכשרים. אחד הוא סמנכ"ל באלביט והשני גם הוא מוכשר. העבר עבר, אני חי את ההווה ואת רוב שנותיי חייתי בוונצואלה שם הקמתי מפעל בגדים, בעיקר למדי צבא, אבל לבי לא נתן לי להישאר בגלות. עליתי לארץ, כאן מקומנו וכאן עתידנו.
גורלן של שתי המשפחות נקשר באותה חתונה - אשתו של ניקו היא בת דודתה של בנו של הלל (דודה של אמא שלי).
אופנוע המוות לא הצליח להרוג את ניקו, הוא נשאר בזיכרונו של הלל, סבא רבא שלי, שהמשיך לספר את סיפורי השואה בכל יום ויום ועד שנפטר בשנת 2000. את הסיפור שמעתי לראשונה בשנה שעברה, כשאמא שלי עשתה תערוכה של ציוריו של הלל ביום השואה. הלל היה צייר ובזכות כשרונו שרד את השואה. סבא שלי, דב (הקרוי על שם אביו של הלל) סיפר לי את הסיפור לראשונה באותו היום (בצילום למעלה, סבא דב ואני ביום המשפחה בכיתה שלי).
הלל הילד עם אביו, דב בצ'רנוביץ באוקריינה
הלל הנער עם אביו, דב בצ'רנוביץ באוקריינה
הלל הנער, בצ'רנוביץ באוקריינה
משמאל, הבן של סיקה (סמנכ"ל באלביט) הבת הגדולה באמצע היא אמא שלי, משני צידיה הדודות שלי, זיוית וטל והבנות הקטנות הן ליטל (הבת של צביקה) והג'ינג'ית המקסימה, מורן סקר (הבת של שרה סקר ז"ל, אחותה של מלכה)
ראיון מצולם מתוך הפרוייקט של הבמאי סטיבן שפילברג, בו תיעד אלפי סיפורי שואה
תרגום הראיון מיידיש לעברית
ראיון הילל פישמן
מראיינת: שלום, איך קוראים לכם?
הילל: פישמן הילל.
מ: היכן נולדתם?
ה: בצ'רנוביץ.
מ: באיזו שנה?
ה: 1919.
מ: מה היו שמותיהם של ההורים?
ה: לאבא קראו ברנרד פישמן, ולאמא קראו זלדה.
מ: ומהבית איך קראו לה?
ה: (בתחילה לא מבין). שטרנברג.
מ: כמה ילדים הייתם בבית?
ה: היו ילדים משני סוגים. לאמא היה בעל, והוא מת במלחמת העולם הראשונה. ולאבא היתה אשה שנפטרה. אז לאבא היו שלשה ילדים, ולאמא היו שני ילדים, יחד הם היו חמשה. אני הייתי השישי.
מ: אתה זוכר את שמותיהם של הילדים?
ה: כולם. .....
מ: מה היו שמות הילדים?
ה: מצד האבא קראו לאח קארל, ולאחות אחת קראו ברטה, ולאחות אחרת קראו לאטע או זלאטע.
מ: ומצד האמא?
ה: מצד האמא קראו לאחת יטי, ולאחת ברטה.
מ: ואתה היית הצעיר ביותר.
ה: (מסכים).
מ: היכן גרתם בצ'רנוביץ?
ה: גרנו בצ'רנוביץ, נולדתי בכתובת הזו, ב.....[1] מס' 5.
מ: בבית קטן או בדירה?
ה: בדירה, דירה של כמה קומות. ב... מספר 5
מ: כיצד היתה נראית הדירה?
ה: דירה של ... מ"ר. אינני יכול ... בדיוק.
מ: כמה חדרים היו שם?
ה: חדר אחד.
מ: חדר אחד? כולם גרו בחדר אחד?
ה: (מאשר).
מ: והיה טוב?
ה: האם הייתי יכול ....[2] טוב יותר?
מ: במה עבד האבא?
ה: אבא היה אופה.
מ: והאמא עזרה לו?
ה: אמא שלי עסקה במכירת בשר, אווזים וכדו'. חתכה ב..... ומכרה.
מ: איך היה המצב הכלכלי?
ה: אבא עבד, אמא עבדה. והמצב היה, איך אומרים, מהמעמד הבינוני.
מ: אבל היה מה לאכול, מה ללבוש. הכל.
ה: וכשלא היה...., כולם היו מרוצים. אומר לך משהו, כשהייתי בגיל עשר, בתחילת הכיתה הרביעית בבית הספר העממי. חסרו לי, ספרים, נעליים. אני אומר לכם בעצמי. ראיתי בחנות שמוכרת חלב, מודעה שמחפשים עובד. נכנסתי אליהם, ילד בגיל עשר - שתים עשרה. נכנסתי, והוא אמר: כן. אני צריך להביא ממפעל מסוים חלב, מיכל גדול של חלב, ולמלא בקבוקים, ולחלק אותם בבתים. התחלתי בשעה 6 בבוקר, וחילקתי עד 7:30-8:00, והלכתי לבית הספר. הרווחתי עוד כמה פרוטות גם כן. למדתי ועבדתי.
מ: הלכת גם לחדר[3]?
ה: כן.
מ: באיזה גיל הלכת לחדר?
ה: אני הלכתי... היה לי מלמד, למדתי בתלמוד תורה...
מ: בן כמה היית?
ה: ילד, בן ארבע חמש שנים, למדתי בתלמוד תורה.
מ: מה למדו שם?
ה: למדתי עברי[4], חומש עם רש"י. למדתי, ודאי למדתי.
מ: ולאחר מכן הלכת לבית הספר העממי?
ה: הלכתי לבית הספר העממי, אחר כך לארטס שולע[5], ולאחר מכן לבית ספר לאמנות. למדתי, רציתי ללמוד.
מ: תמיד היית רק בצ'רנוביץ?
ה: (מאשר).
מ: היכן שגרתם, גרו יהודים נוספים?
ה: גרו יהודים. כל היהודים נהרגו במחנות.
מ: כן, אני מדברת על לפני המלחמה.
ה: לפני המלחמה היו הרבה יהודים ברחוב הזה.
מ: והיו לך חברים, הלכת?
ה: כן, היו לי חברים, הלכתי לבית ספר עם יהודים.
מ: מה היית עושה אחרי בית הספר, אחרי הצהרים?
ה: למדתי.
מ: אחר הצהרים, הלכת עם חברים?
ה: הלכתי עם חברים, או למדתי. ציירתי, החיים שלי היו לצייר. ציירתי, עשיתי פסלים.
מ: מאז שהיית ילד?
ה: כן. עשיתי - אני זוכר כמו היום - כשהייתי בן חמש עשרה. עשיתי תמונה, הוצאתי אותה מעיתון, ועשיתי עם חימר, היה שם חימר באירופה. לא ידעתי את מי אני מצייר. אחר כך ראיתי בעיתון שזה פילסודסקי מפולין. היה שם מאיאר בשם בקינסקי. היה לו את הדום הפולני. הוא אמר לי: הילל - הוא דיבר ברומנית - אתה עושה את פילסודסקי. אתה לא יכול למכור לי את זה, אני ..... בדום הפולני שם. אמרתי לו, אתה רוצה לקנות את זה - שלם לי, ואני אתן לך. הוא שילם לי על זה 1500 ליי. זה היה הון עתק. לא חשבתי כלל שזה שווה כסף. עמדתי על שלי, והרווחתי.
מ: היו לך גם חברים גויים?
ה: כן, הרבה חברים.
מ: היו יחסים טובים?
ה: אני אסביר לך את הענין. אמרו לי .... אינני יודע איך אומרים את זה באידיש. ולאחר שעה באו לשחק. זה כבר ענין אחר.
מ: היתה אנטישמיות?
ה: תקשיבי לי, היכן לא היתה אנטישמיות? אומר לך במפורש, יהודי אחד שונא את השני, בוודאי גוי. זה נורמלי.
מ: המשפחה שלך היתה דתית?
ה: לא. בראש השנה ויום כיפור הלכו לבית הכנסת. אצל אמא שלי לא נכנסו מאכלי טריפה הביתה.
מ: ושבת?
ה: שבת היתה אצלנו שבת.
מ: האמא הדליקה נרות?
ה: (מאשר).
מ: עשו קידוש.
ה: עשו קידוש, היו חלות. בית יהודי רגיל. אבא שלי אמר דבר תורה, למד. אבי נולד באוקראינה, בקמניץ פודולסק.
מ: איך היו החגים, אתה זוכר?
ה: (צוחק) מה השאלה אם אני זוכר את החגים. ודאי שאני זוכר את החגים[6].
מ: ספר על החגים, מה היה בבית?
ה: פורים, פסח, ראש השנה, יום כיפור.
מ: כן, אבל איך היה בבית. מה שעשו.
ה: עשו כל מה שנוהגים בבית יהודי. ....... את הדברים, הכל כשר. לפסח הכשירו את הכלים, היה בית רגיל. בלי שום בושה. היו שלשה ילדים עם מיטות מספסלים, לא היה מקום להכניס עשר מיטות. אני ישנתי עם אבא ואמא. לאחיות האחרות היתה מטה, וכך ישנו. והיו מרוצים. הודו לה' שיש עציםלהסקה בחורף. וחיו.
מ: דיברו בבית על ארץ ישראל?
ה: אומר לכם. באותה תקופה לא דיברו על ארץ ישראל, דיברו על כך שיש ארץ. אבל לדבר על ארץ ישראל.... אני עוד יכולתי לבוא לארץ ישראל ב-1937. היו לי חברים מגורדוניה.
מ: היית חבר בתנועת הנוער של גורדוניה?
ה: אני הייתי בתחילה חבר בבונד, צעיר יהודי. אבל החברים הביאו אותי לגורדוניה. ... .... הוא אמר לי: פישמן, אתה רוצה לנסוע לארץ ישראל? הישאר אצלי כאן, ותעשה אשרה, ותיסע לארץ ישראל. זה היה בשנת 1937. אבל לא היה לי אינטרס, אני הרווחתי, הרווחתי את חתיכת הלחם שלי. עבדתי שם במכון לאמנות, במכון להגדלת תמונות.
מ: עוד לפני כן. הלכת לבית הספר העממי, כמה שנים הלכת לבית הספר העממי?
ה: 7 שנים.
מ: ואז עבדת גם עם החלב, נכון?
ה: בחלב עבדתי כבר בגיל 10. אבל המשכתי ללכת לבית הספר.
מ: ואחרי בית הספר העממי לאיזה בית ספר הלכת?
ה: אחרי בית הספר העממי הלכתי לארטס שולע.
מ: איזה מקצוע למדת?
ה: בארטס שולע היו לי מקצועות שונים. אני עבדתי בכל סוגי העבודות, אבל בנוסף לכל העבודה ציירתי. והתחלתי לעבוד ב'ארטע סופעריור' קראו לזה, מכון להגדלת תמונות. להגדיל את התמונות, למלא צבע, ולעשות רטוש. הרווחתי חתיכת לחם. מאומנות, מציור תמונות. היו לי אנשים, שהיו מאד ...., והם קנו את התמונות שלי. הם אהבו את התמונות שלי, עשיתי תמונות נוף יפות, והם השתגעו מהעבודה שלי, והם קנו את התמונות.
מ: ועזרת להורים?
ה: כשהיה לי מיותר. ...... כשהרוסים, כשהסובייטים נכנסו, קראו לי לעבוד במוזיאון, כפוטוראטיסט.
מ: בן כמה היית אז?
ה: זה היה בשנת 1940. הייתי בן 21.
מ: רק רגע. אחרי הארטס שולע לאן הלכת?
ה: למדתי אצל פרופסור בליפצקי, פרופסור לאומנות.
מ: כמה שנים למדת אצלו?
ה: הרבה שנים. הוא נהיה המנהל של המוזיאון.
מ: ועבדת אצלו שם במוזיאון?
ה: (מאשר). לא רק אני. אני הכנסתי כתבה בעיתון הגרמני 'דער שטירמר' של כל הציירים - האומנים היהודיים בצ'רנוביץ. היו גם גויים, אבל רק את היהודים הכנסתי. אבל רובם מתו, למרבה הצער.
מ: לפני המלחמה, ידעו שם בצ'רנוביץ מה מתרחש בגרמניה, שהיטלר הגיע.
ה: אספר לך משהו. היכן שגרתי, במספר 5. בדיוק ממול, היה שם, קראו לו קובל קוקו, היה שם גוי, שגר עם יהודיה. ובדיוק אז היה לו רדיו בחוץ. והרדיו צעק: הייל היטלר! צריך להשמיד את היהודים! והוא גר עם יהודיה.
מ: באיזו שנה זה היה?
ה: זה היה בשנת - אומר לך בדיוק - המצב התחיל בשנת 1941. זה סיפור משנת 1937-1938, בתקופה הזו.
מ: וכך הוא אמר, צריך להשמיד את היהודים?
ה: הוא הרי נהיה .... בשנת 1933. ושם היתה גרה גויה, קראו לה דויאק. והיא מכרה את הדירה לגוי הזה. והוא עשה ממנה מועדון ריקודים עם אוכל ושתיה, באו אנשים, בנים ובנות, לרקוד שם. ואני שמעתי את זה כי הרדיו היה למעלה, וצעק בקול: אני הפיהרר! אבל הלא לא יכלו להאמין שזה יגיע לאסון כזה, כמו מה שקרה. מה אפשר לעשות.
מ: מה אתה זוכר ממתי שהמלחמה התחילה?
ה: אומר לכם, אני בדיוק עבדתי במוזיאון. המלחמה התחילה..... רוסיה היתה אמורה לסגת, וגרמניה ורומניה היו אמורות להכנס שוב. ואני בדיוק בשנת 1941 עבדתי במוזיאון. היתה לי תערוכה, וטיף ודעס גם כן, של ציור. אבל ב-1941, כשהרוסים נסוגו, הגיע למוזיאון רכב גדול, ושאל מי רוצה ריפטונג מאכן[7] עם הרוסים, לסגת. היו שם יהודים, ציירים, שהלכו, יהודים רבים גייסו. אותי שאלו, אמרתי: לא, יש לי משפחה, יש לי הורים כאן, אינני רוצה ללכת לשום מקום. לא ידעתי שתבוא אחר כך מלחמה עם היטלר, לו הייתי יודע הייתי הולך עם הרוסים. נשארתי. פתאום המוזיאון התרוקן, הפסיקו לצייר, היהודים ברחו לרוסיה, גייסו. ואני התחלתי לחשוב, מה קרה כאן? התחלתי ללכת 100 - 200 מטר עד למרכז צ'רנוביץ, שם היתה העירייה, קראו לה ...., לראות מה קורה שם. ואני שומע פתאום שיורים! הרוסים נסוגו, ה.. ... הגיעו, וירו בנשק אוטומטי. אני זוכר את זה כמו היום. נערה אחת, מכרה שלי, צעקה מרחוק: פישמן! יהרגו אותך! בוא אלי, אני גרה לא רחוק מכאן. היא תפסה אותי בצווארון, וסחבה אותי. הלכתי לביתה, עד שעבר הגל. בינתיים היו ... מתים בדרך. וגויים בזזו את החנויות. כי כשהרוסים נכנסו הם שלחו את היהודים לסיביר. וכשנכנסו הרומנים עם היהודים ... .. שברו את הכל.
מ: כמה זמן היית שם אצל הנערה.
ה: אצל הנערה הייתי כמה שעות, עד שנרגעתי מהחרדה. היתה לי דירה לחיות ולעבוד. ברחוב .... מס' 5, דירה עם שנים וחצי חדרים, לוקסוס עם ריהוט מודרני, עם כל הנוחיות, עם ... קטן לצייר - סטודיו. כבר לא הלכתי הביתה, הלכתי אל אמי הביתה לראות מה קורה אצל אמי. לא ידעתי מה לחשוב. הגעתי לביתה של אמי. יצא חוק שצריך ללכת ..... .... את הכוכבים הצהובים, את המגיני דוד. נו, גזרתי מגן דוד, ואחותי כתבה על הטלאי הצהוב, ותפרה את זה לגוף, אני זוכר את זה כמו היום. ואני יוצא החוצה לראות מה קורה. מגיעים שתי גרמנים, ושואלים: יהודי? יהודי. בוא! וסוחבים אותי משם עד לשדה התעופה, זה בסוף העיר צ'רנוביץ. הלכתי, יש לי ברירה? הלא אני בידיהם. אני מגיע לשדה התעופה, הם אמרו: אתה צריך ללכת לעבוד, ... שופגארן - היו שלשה מטוסים, הפגיזו אותם, אינני יודע מה היה - אסוף את החתיכות של המטוסים והנח את זה על מקום מסויים. לא אני לבד, היו שם הרבה יהודים.
מ: אתה הלכת לשם לבד.
ה: אני הלכתי לבד, אבל עוד יהודים היו שם.
מ: אבל מהמשפחה רק אתה.
ה: (מאשר).
מ: והאמא?
ה: אמא לא ידעה עלי מאומה.
מ: האמא נשארה בבית.
ה: בבית, עם האחות. .... הלא לא ראו איך ....
מ: בן כמה היית אז?
ה: בגיל 22 ...
מ: זה היה בשנת 1941.
ה: זה היה בדיוק אז כשהגרמנים נכנסו.
אז הלכתי אתם שם, ובינתיים אני רואה שהחשמלית מגיעה, שם להיכן שעבדתי. .... ומצלצלת, וכשהיא מתחילה לנסוע, היא מצלצלת שוב. אני חושב לעצמי, מה זה כאן, אני עובד כאן אצל הגרמנים, ... לברוח, זה לא חיים בשבילי פה. ... ראיתי שהחשמלית מגיעה, מצלצלת, ונעצרת. היה לי את היעה עם הקאנטאטשקע ביד, ועבדתי. וכששמעתי את החשמלית מצלצלת ומתחילה לנסוע, תפסתי את הרגלים ורצתי, הרמתי את הצווארון, כדי לכסות את הכוכב (הטלאי הצהוב). וקפצתי ... כרטיס, מקדימה, היכן שה... נוהג בחשמלית. הוא לא שאל אותי כלום, ואני לא אמרתי לו כלום. משכתי את הכובע על הפנים, כדי שלא יכירו אותי. נסעתי ארבע תחנות, ולא עצרתי, תוך כדי נסיעה קפצתי מהחשמלית, וברחתי דרך רחובות ... ...... ...... ..... ....[8], ושם היה נחל שזרם בו הביוב מהבתים, דילגתי על הנחל, אני עוד זוכר בדיוק איך דילגתי על הנחל. והיה שם פערבעריי[9], .. אמא שלי... עברה ממספר 5 למספר 3, .... פערבעריי בגובה 3-4 מטר. טיפסתי למעלה, וקפצתי לתוך החצר, ונכנסתי לתוך הבית של אמי. איפה היית? תפסו אותי הגרמנים. .... אמא, לא רשמו אותי. שיהיה טוב.
מה אספר לכם סיפורים, למחרת אני עומד בשער להריח מה קורה כאן - התפרסם חוק שליהודים אסור לקנות אוכל בשוק. המצב נהיה קריטי, יש לנו זכות לקנות מ-9 עד 10, ברחוב .... היה בית גרמני, שם לקנות ... ...... .... .... ... ליהודי היה אסור לקנות כלום. וכשהלכו לשוק הגרמני לקנות, היכו והרגו - בקיצור, עמדתי בשער, עובר יהודי שגר במרחק 20 - 30 בתים ממני, קראו לו אויסלנדר, הוא היה צייר חדרים. הוא אומר: הילל! מה אתה עומד פה. או שיהרגו אותך או שיסחבו אותך לעבודה. בוא איתי, תעבוד, ותקבל תעודה שאתה יכול להסתובב חפשי. שאלתי, איזה עבודה מבקשים. והוא אמר: יש קאסער צבאי של הצבא, .... מבית החולים, שם צריך לסייד. אבל לא למדתי לסייד. ... ..... .... הלכתי אתו לעבוד. על סולם בגובה של אולי 5-6 מטר, וסיידתי. וקיבלתי לחם עם 4 ביצים, והייתי צריך לשלם 10 ליי. אמא נתנה לי 10 ליי, שילמתי ועבדתי. הלחם היה אולי במשקל חצי קילו, לפי התקופה זה היה הרבה, לא היה מה לאכול. כך עבדתי יום יומיים, שלשה וארבעה, אבל המצב הלך ונהיה קריטי יותר, היו צרות קשות. חשבתי, אני אעבור בעיר, לראות איך מריח המצב. באתי לככר .... שם מרכז העיר צ'רנוביץ. בתחנה של החשמלית, עמדתי, ותוך כדי שאני עומד אני רואה מרחוק - היתה לי עין חדה - מרחוק אני רואה נער גוי, שעבד אצל קיינצן, צלם. אצל הרוסים, היתה את מהפכת אוקטובר, ב-1 במאי. והוא ..... הוא צילם את האנשים, והגיעו המפעלים, .... של המוזיאון עם פלקטים. והוא צילם את זה. לך תדע שהוא ..... אנטישמי, אני לא ידעתי. .... הייתי קונה אצל הצלם. הוא ראה אותי מרחוק, וצעק אלי - את השם שלי הוא לא ידע - חכה, אני צריך אותך. אני שמעתי את המילה הזו, תפסתי את הרגליים שלי, ורצתי לתוך רחוב .... ומרחוב נכנסתי דרך שער לרחוב..... ומרחוב נכנסתי לגשר..., ... ....... ...... לרחוב שלאכטע, היכן שאחותי גרה. עליתי לקומה של אחותי, ומהחלון אני רואה שהוא מחפש אותי. הוא רצה להסגיר אותי לגסטאפו. אמרתי לאחותי, העלי אותי לעליית הגג, היא העלתה אותי. בקיצור, עברה איזו חצי שעה, אחותי רואה שני גרמנים הולכים עם קסדות על הראש ....., ומחפשים. יתכן שהוא מסר אותי וחיפשו אותי. ובדיוק היה שם גיסי בבית, ועוד איזה חבר של גיסי.
מ: איך קראו לאחות.
ה: אחותי גרה ברחוב שלאכטע מס' 8.
מ: איך קראו לאחות אצלה התחבאת?
ה: ברטה קיסלינגר.
מ: והבעל.
ה: והגרמנים עוד היו למטה. ולאחותי היה - כשנכנסים מהדלת - היה לה בקיר כזה מין דבר מקרשים, לתלות את הבגדים. ובצד השני – סליחה - היו שם שירותים. כשהיא שמעה שהגרמנים עולים במדרגות, היא לקחת את כל הקרש, סיבבה אותו, ונכנסתי עם הגברים לתוך השירותים. והיא דחפה את הקרש על השירותים, שלא יראו שיש שם דלת. הם נכנסו: יש כאן יהודים, גברים? כנסו פנימה. אבא שלי היה שם[10], היא היתה. הם נכנסו, אין. ....
מאותו יום עליתי לעליית הגג, היתה עליית גג, ומעליה עוד עליה מפח. היה מכסה, פתחתי את המכסה, וראיתי איך נלחמים מטוסים רוסיים עם ..., אנטעוויאצע היו. בקיצור, הרעב היה גדול. לי היתה דירה נהדרת, בנויה בסגנון מודרני. הרווחתי יפה, עשיתי עבודות גדולות. אמרתי: אבא, לך לדירה שלי, הנה לך המפתח. ותוציא את השטיח מהדירה שלי, ותמכור אותו היכן שהוא, כך תוכל לקנות קמח. יהיה לנו במה להציל את עצמנו. אבא נסע להוציא את השטיח, הוא הלך לשוק היהודי, לא יודע לאן הוא הלך, הוא קנה שק קמח תמורת השטיח הזה. ובינתיים, .... ....היא עשתה מקומות במטבח, .... ... ... ובאותו זמן הגיעה פקודה שכל היהודים צריכים להכנס לגטו. היכן שאחותי גרה שם היה הגטו, ...היה רובע היהודי, היתה שורה שלמה של הרובע היהודי. אז אמא שלי הגיעה עם אחות.
מ: עם אותה ברטה.
ה: לא, ברטה גרה שם. האחות מרחוב .... הגיעה, האמא עם האחות.
מ: איך קראו לה?
ה: לאמא קראה זלדה, לאחות קראו יטל, היא מתה במחנה.
אז הם הגיעו אלינו, אבל לאחות לא היה מקום לגור, כי גרו שם משפחה. האחות האחרת ברחה לרוסיה.
מ: איפה היה האבא.
ה: אבא אצל האחות קיסלינגר.
בקיצור אומר לך. למטה היה חייט, האמא והאחות גרו אצל החייט שוורץ. הוא עשה שם שתי מכונות תפירה, לא ידעו שנוסעים לשמים, לא ידעו על מחנות מוות. ישנו יום יומיים שלושה, והגיעה פקודה, שרחובות אלו ואלו, צריכים ל... ברחוב ...., ומשם הגיעו עגלות ולוקחים את העגלות למשלוח. נו, אמא הלכה בעניות, עם כלי המיטה, עם הסמרטוטים, קצת מה שהיה להם איתם, בגדים ..... אמרתי לאבא: בוא איתי, עם אמא. הוא לא רצה ללכת, הוא נשאר עם האחות האחרת, קיסלינגר. חשבתי, אני לא אשאיר את אמא, אני הולך עם אמא שלי. הלכתי עם אמי ואחותי, ואמא עלתה על העגלה עם מספר החבילות, ואמא לא הצליחה - מרוב חרדה - אז היא נפלה מהעגלה, היא נפלה ונחבלה. פתאום הגיעה הוראה: המשלוח נדחה למחר. חזרנו בחזרה למקום, עשינו קומפרסים. בקיצור, הגענו למקום, עלינו על העגלה, ונסעו. נסעו לרכבת. הגיעו לרכבת, הרכבת היתה רכבת משא, להובלת בהמות. .... .... הכניסו את האנשים עם חבילות בלכלוך ובסרחון של הרכבות. החיילים סגרו את הדלתות על הגלגלים. מה אומר לך, היה נורא. סגרו, לא יכלו לנשום.
מ: מתי זה היה, אתה זוכר?
ה: כן, באוקטובר, ב-21 או 22.
מ: באיזה שנה?
ה: ב- 1941. כי ב-21 דחו את המשלוח של ה-22[11].
ומה אומר לך. נסעו משם, משלוח של 30-40 רכבות. נסעו משם לנובוסעליץ, עיירה בבסרביה. הגיעו, והחיילים פתחו את הדלתות על הגלגלים, ואמרו ברומנית - הם דיברו רומנית: מי שצריך להתפנות, שירד להתפנות. אוכל ומים לא נתנו כלל, וכבר הורו לחזור. כשחזרו סגרו את הדלתות, לא היה מקום לשבת, לעמוד היה מאד ..... ...... משם הובילו אותנו לעיירה קולוראש. בקולוראש שוב פתחו את הדלתות, מי צריך להתפנות. אז כבר הרגישו, האנשים שהיה להם שכל, שמתחילים להתנהג בברוטאליות. הם כבר לקחו מקלות והיכו את היהודים, כבר הריצו עם קתות הרובים, אנשים מבוגרים שלא יכלו ללכת ירו בהם. והריצו אל תוך הקרונות. את כל זה ראיתי בעצמי.
משם נסעו מקולוראש ל... (מוציא דף מהכיס), יש לי פתק עם השם, הראש שלי עובד חלש (מחפש בדפים את שם העיירה)... בריטשון.
(מ: תניח את הדפים שם על השולחן).
(ה: אני צריך את זה, אני תיכף אזכר. אני יודע את השמות בעל פה, אבל אני שוכח).
ה: גרשו אותנו לבריטשון. ושם שוב פתחו את הדלתות. שוב שלחו להתנקות. וכבר ירו, היכו, מים לא נתנו. וגרשו לתוך הקרונות. מברישטון שלחו אותנו ליעדעריץ. ביעדעריץ הגעתי, וגם הוציאו אותנו להתפנות. אבל נודע לי מאנשים, שעד ששלחו את האנשים מיעדעריץ למחנות, ירו בחצי מהם.
(מ: כעת נעשה הפסקה).
ה: היינו ביעדעריץ, בבסרביה. שוב פתחו את הדלתות על גלגלים, ושלחו אותנו להתפנות, ושוב הריצו אותנו פנימה. היכו וירו. (מעיר לשאלת המראיינת: זה היה בשנת 1941). מים לא נתנו, לחם לא נתנו. הרעיבו אותנו עד מוות. משם נסענו לליפקאן.
מ: מי היה מהמשפחה. אתה והאמא.
ה: אני ואמא ואחות.
מ: איזה אחות.
ה: יטי. זו שמתה במחנה ....
מ: וכל האחים והאחיות?
ה: האח היה באמריקה. ואחות אחת ברחה לרוסיה, והשניה גם כן ברחה לרוסיה.
מ: והאבא נשאר שם.
ה: תני לי לספר. אני תיכף אספר לכם הכל.
מ: הלאה.
ה: בליפקאן פתחו את הקרונות, וציוו על כולם לצאת החוצה. והתחילו להריץ אותנו ברגל. ברגל כבר לא היה לי יותר כח ללכת, כבר לא היה לי כח, אבל... לקחנו את כלי המיטה ..... בגדים, ונשאנו עלינו. .... אבל לאט לאט זרקתי אותם, לא יכלתי לסחוב יותר. גרשו אותנו למרקולשט. במרקולשט היה שם בוץ עד הברכיים. היה משלוח לפנינו, שם לקחו יהודים לבית הקברות היהודי, לקחת מצבות ולשים על הבוץ, כדי שהחיילים יוכלו ללכת על האבנים. מ'האט אונטער געריסען יידן.
ואני הלכתי לראות מה קורה שם בבתים. היו בתים הרוסים. היתה שם בת, היו שם שתי בנות עם אמא, היא זיהתה אותי, ואמרה לי: פישמן, אני מבקשת ממך, אני קופאת למוות, אתה יכול לתת לי משהו ללבוש? בדיוק היתה לי חולצה דיקטין[12], פשטתי את החולצה מעלי, ונתתי להם אותה. היא לבשה אותה, שתהיה לי בריאה. היו לי חמש שש חולצות עלי. בקיצור, המשלוח הזה המשיך הלאה, ואני נשארתי שם לישון. בבית שם היה מרתף, הרמתי את המכסה של המרתף לראות מה קורה שם, ונהיה לי לא טוב, היו שם אנשים הרוגים, זרקו אותם לתוך המרתף. זה הסריח, סגרתי את המכסה של המחסן. שם נשארתי לשכב עד לפנות בוקר.
לפנות בוקר גרשו אותנו משם לסורוקה. הגענו לסורוקה, היה שם מורד תלול. ולרחוב קראו - אני זוכר כמו היום - סטראדא ציגאנילו, דהיינו: רחוב הצוענים. הריצו אותנו שם במורד, וגרשו אותנו שם לקונסטרוצה וולט, לפני קונסטרוצה וולט התחיל לרדת גשם עם שלג. ובצד שמאל של קונסטרוצה וולט ראיתי ילדה יפהפייה, אולי בת שמונה, ערומה, ירוייה. אמרתי לאמי היקרה, אתה שומעת, זה הסוף שלנו. והריצו אותנו לתוך.... שם, פתאום אני שומע צעקות: אבא, איפה אתה! אמא, איפה את! אחות, איפה את! הרומנים ירו, והגויים בזזו, .... .... ..... בבוקר, כשהתחיל היום, מי שהיו לו .... ונותר בחיים. עשו קבר המונים לכל המתים, וכיסו אותם.
אותנו גרשו ליאמפול, כבר באוקראינה. הגעתי לאוקראינה, שם זרחה השמש, לא היה גשם. עליתי למעלה, עמדתי עם אמי ואחותי. אמי עמדה להתמוטט, .... עניות, כבר לא היה לנו כלום. היא אמרה לי: הילל, אתה הלא רעב. היו שם חיילים איטלקיים, עמד שם חייל באמצע הכיכר, והיה לו קאזאן[13]גדול, והוא בישל בשר. היא אמרה לי: לך קח לך חתיכת בשר. אמרתי: אמא, אין לי כסף, אין לי כלום. אינני יודע אם היא נתנה לי כסף או טבעת זהב, אינני יכול להיזכר. הוא נתן לי חתיכת בשר. אני לעסתי ולעסתי את הבשר. אבל מכיוון ופעם אני ציירתי, ציירתי דברים שונים. זיהיתי שזה לסת של סוס. אמרתי: אמא, זה הלא סוס, זה לא בשר. היא אמרה לי: הילל'קה, בכזו תקופה אתה רוצה להתחשב ב...., הודה לק-ל, אני לא אוכלת גם את זה. בינתיים הלכתי לראות מי עדיין כאן מהמשלוח לפנינו. שם במקום היה עורך דין, ד"ר פישר, והוא עשה מסחר עם הרומנים. .... אינני יכול לומר לכם. אני רק יודע שהלכתי לראות איך היהודים שלפני ... שם. הגעתי למרתף שם לראות, זיהיתי משפחה שהיו מאד עשירים, הם היו שנים, אחות ואח, יפהפיים, שכבו על הרצפה מורעבים, הם כבר גססו, היו שם מאות אנשים שגססו על הרצפה. אני ראיתי את זה, נהיה לי לא טוב. והתחילו להריץ אותנו מיאמפול הלאה. בינתיים, בדרך כשגרשו אותנו מיאמפול, היתה שם נערה אחת, מכרה שלי, היא גרה אולי אצל גוי. היא צעקה את השם שלי, בא, אתה תגור אצלי, לא יוכלו להציק לך מאומה. .... אני לא הולך לאף אחד, אני אלך הלאה.
גרשו אותנו לקריז'ופול, לקריז'ופול הגעתי. היו שם מחסנים, דחסו אותנו לתוך המחסן. בזקנים ירו, ..... לא היה, מים לא היה. גרשו אותנו הלאה. גרשו אותנו מקריז'ופול לזבוקריץ'. אני זוכר כל שם. שם דחסו אותנו לקולחוז. אתם יודעים מה זה קולחוז. קולחוז גדול, פי שלש ארבע מכאן, מקרשים. ושם כמו בהמות, שם היה על הרצפה שחת וקש, אמא אמרה לי: שכב קצת על הקרקע, תנוח קצת, מחר צריכים להמשיך ללכת הלאה. נשכבתי על הרצפה, שמעתי בקול אמא. פתאום אני אומר: אמא, מישהו שוכב מתחתי. מה אתה מדבר? את יודעת מה אמא, הדליקי גפרור עם נר, ואני אסתכל מה קרה שם, אמא הדליקה גפרור ונר, לקחנו איתנו לדרך. חפרתי בידיים בקש, אני רואה יהודי, עטוף בטלית, גיליתי את פניו, וזיהיתי אותו, ....., השמש של צ'רנוביץ. כיסיתי בחזרה את הפנים. וקראתי ליהודים, שיבואו איתי לקחת אותו ולזרוק אותו לקבר ההמונים. אחד תפס בראש ואחד ברגליים, וזרקנו אותו לקבר ההמונים. אני כבר באותו לילה לא ישנתי, כי ראיתי את הסוף שלי.
משם גרשו אותנו לציבולובקה. בציבולובקה ניגשה אלי ילדה בלונדינית: אני מבקשת ממך, רחם עלי, בוא איתי תן לי קצת מים, אני מתמוטטת. היו שם בתים בנוים יפה, נראה שהיו של יהודים. עזבתי את המשלוח, יש לי מזל שלא ירו בי. הלכתי לדלת הבית. ... .....מים. היתה לי עלי מימיה, מלאתי את המימיה, והיא שתתה. היא אמרה: הכנס פנימה, ותראה מה קורה בבית. הבית היה ריק, בזזו אותו. ראיתי שם בבית שתי ילדות וילד קשורים בחוט עבה, שכבו על הרצפה. .... והם כבר לא יכלו לנשום יותר. בקשתי מהילדה, התירי אותם ותני להם מים, אולי הם ישארו בחיים. היא נתנה להם מים, הם כבר עצמו את העיניים, ... .....את המים. משם נסענו הלאה.
מציבולובקה גרשו אותנו הלאה עד דומבודובקה. בדומבודובקה הריצו אותנו לתוך מפעל לבנים לשעבר. שכבו שם מאות או אלפי יהודים על הרצפה. ושם פגשתי את הילדה שנתתי לה את החולצה דיקטין שלי. היא ישבה עם אמא שלה ועם עוד אחות. את שומעת. ... ... היא הלכה לפני. אני נותנת לך ממני כמה מחטים, עשר מחטים, מחטי תפירה. שיהיה לך בכיס, בכיס החליפה, אולי הם יבואו לך פעם לשימוש. הודיתי להם יפה. יותר לא ראיתי אותם.
משם גרשו אותנו לפלורינה, לתוך קולחוז. בפלורינה בקולחוז שכבו כמה מאות אנשים חולים בטיפוס, שכבו על הרצפה. ואני נכנסתי עם אמא והאחות, הכניסו את כולנו. אמא שלי החזיקה מעמד, אחותי החזיקה מעמד, אבל אני נדבקתי - לא אשקר לכם - לא יכולתי לזוז. אמא שאלה אותי: מה יהיה כאן, מה יהיה. אין לי כח. רציתי להשאר לחיות, אבל תסלחו לי, ....[14] החוצה מהקולחוז, בחוץ היה כפור ושלג. לקחתי את השלג, והתחלתי .... ... .... לעסות סלאפ, .... את הראש, אבל היה לי חום, רציתי להחיות את עצמי, לא היה לי מי שיציל אותי. ניסיתי להתרומם פעם אחת, ולא יכולתי, שוב עיסיתי, ולא יכולתי. בפעם השלישית והרביעית עיסיתי את עצמי, ונעמדתי. אמרתי: אמא, אני עומד כבר. היא שאלה אותי: אתה תוכל לנסוע, ללכת. אמרתי: אני אנסה. אמא הלכה לחפש גוי עם עגלה. אינני יודע אם היא נתנה כסף או זהב, אינני יכול לזכור. היא הביאה עגלה עם גוי וסוס. הכניסו אותי לעגלה, וכיסתה עם קש, שלא יראו שיש שם אדם. היא התיישבה על העגלה, עם האחות ועם הגוי. והובילו אותנו לבערשעד. בבערשעד שם הכניסו אותנו לגטו. ... .... ושם היה שלג אולי בגובה מטר וחצי. הכניסו אותנו לבית הרוס, שם כבר היו יהודים, הרבה יהודים, שוכבים על הרצפה. בינתיים גם נשכבתי על הרצפה. אמא ריחמה עלי, אני הילד הקטן ביותר שלה. ... ....שאוכל לחיות. היא לקחה שמיכה או סדין, .... אצל הגוים, והביאה בקבוק חלב. שתה קצת חלב ותחזור לעצמך. אחרי יום יומיים אמי מתה על הידיים שלי. לא יכלתי לשאת את זה. אנשים צעקו, תן לאמא שלך אולי קצת יין שרף, היא לא מרגישה טוב. ... קצת יין שרף, אמרתי לו, זה היה טוב מאד, תן לי עוד קצת, הוא נתן לי עוד קצת יין שרף. ונהיה לי חושך, אמא כבר לא היתה בחיים. צעקתי כל כך. אל תצעק... ישמעו אותך ויירו בנו. והאחות ישבה במרחק 20-25 מטר, והיא לא בכתה ולא צעקה, היא כבר היתה לגמרי ממוטטת. אשה צעקה אלי - אינני זוכר את שמה אפילו - תוריד מאמא את הז'קט, כדי שתוכל להחליף בעד חתיכת לחם. אמרתי: אני לא נוגע באמא שלי. ירדה האשה והורידה את הז'קט של אמא שלי, עם ....., ..... .. חתיכת לחם. ..... יהודי, עם סוס מת עם עגלה. והוא שאל: יהודים, יש מתים? אמרתי: כן. אחד לקח אותה בראש, ואחד ברגליים, והעמיסו את אמא שלי על העגלה. היו שם הרבה מתים על העגלה, ולקחו אותה. אינני יודע עד היום להכין לקחו אותה.
החלטתי עם אחותי - האחות לקחה את המעיל של אמא, לאמא היה מעיל חם מעור - הלכנו משם לבאבעס לויס, בית כנסת חרב, לא סיפרתי שמה שאמא נפטרה. הלכנו, היה שלג, הכפור צרב, ושם שכבתי ליד הדלת. היו שם כמה מאות איש, נשים וגברים, עם ילדים. ואני שכבתי על הרצפה. אחותי שוכבת לידי על הרצפה, ואני שוכב על הרצפה. לא היתה שם רצפה, אלא עם חימר. בלילה הגיע גנב והוריד מאחותי את המעיל מהגוף, ומכיוון ואחותי ישנה, חלושה ומורעבת, הוא הוריד לה את המעיל, והיא אפילו לא הרגישה. היא נשארה עם שרוול, הוא נשאר עם המעיל עם שרוול אחד, והיא נשארה עם שרוול. היא נשארה עם בגד דק ...., וקפאה. ביום היא אמרה: אין לי מעיל. אמרתי: מה אני יכול לעזור לך, אני גם ערום. בקיצור, היו לי עוד דברים מהבית. היתה לי חליפה כחולה. היו לי זוג ...[15] שלי חדשים. שכבתי יותר מת מחי. ואחותי עם הבגד הדק, היא לקחה את הנעליים, בלילה עטפתי את הרגלים שלא אקפא מהשלג ומהקור. היא לקחת את הנעליים, ללא ידיעתי. וירדה למטה, ליד באבעס לויס, היו בסרבים שבישלו מים, מרק, ועשו כסף תמורתם. אחותי לקחה את הכסף, ונתנה להם, הם נתנו לה אולי מעט מרק או מים, והיא נתנה להם. ..... אני נשארתי יחף. והיא אחרי יום או יומיים, מתה מקור ומרעב. ... .... על הקרקע, נשארתי לבד. היו שם הרבה אנשים, חצי מתים וחצי חיים.
אני מספר לכם סיפור ...., ביום בהיר נכנס יהודי, שמן ונמוך, ושואל אותי: מדוע אתה שוכב על הרצפה. יש לי ברירה איפה לשכב, בחוץ יש עשרות מתים קפואים. אין לי איפה לשכב, אז אני שוכב כאן. הוא שואל אותי: יש לך מקצוע? מה זאת אומרת מקצוע, אני צייר. צייר? ואתה יכול עדיין לצייר? את זה אני כבר לא יודע. אתה יודע מה, קום. קמתי. הנה יש לך פנקס קטן, עם עפרון. הבה נראה אם אתה עדיין יכול לצייר. הסתכלתי בו שתי שניות, והוא היה על הנייר אצלי, ציירתי אותו. הוא אמר לי: אתה הלא צייר. מדוע אתה הולך יחף? אמרתי: .... היה לי אחות, היא מתה, היא החליפה את הנעליים, למטה, לא יודע איפה, עבור מעט מרק או לא יודע מה. איפה, למטה? אני ראיתי שם את הנעליים שלך, זוג .... אני אביא לך את הנעליים. כמו שאני מדבר אתכם, זה ארך חמש או עשר דקות, והוא הביא לי את .... החדשות שלי. נהייתי אדם חדש, לבשתי את ה ..., אני מספר לכם בדיוק.
בבוקר אני רואה יוצאים שלשה יהודים מבית הכנסת, עם זקנים. אמרתי, יהודים, לאן אתם הולכים? אנו הולכים לביתו של יהודי להתפלל שחרית, והיהודי נותן לנו לאחר שחרית קצת תה עם חתיכת ממליגה. אני מבקש מכם, קחו גם אותי אתכם. לא היה לי כובע. לקחתי סמרטוט מהרצפה לכסות את הראש, והלכתי, אולי קילומטר .... בשלג. נכנסתי לבית, בבית לא היתה רצפה, רק חימר, מרוח עם חימר, כך חיו באוקראינה. והיהודים ארגנו מנין, יותר ממנין של אנשים, להתפלל. אני כבר חיכיתי לקצת תה, הייתי גמור, מורעב. כבר חיכיתי שתסתיים התפילה. אחרי שהתפללו שמונה עשרה, ניגש יהודי ... ונתן ספל תה, עם חתיכת ממליגה. שתיתי, והחייתי את עצמי. .... הייתי מורעב, שתיתי רק שלג, מים לא היו לי. פתאום אני רואה את היהודים בשולחן שם, הם למדו גמרא, משניות, אני יודע מה הם למדו שם. .... .... והם כתבו משהו, מה הם כתבו אינני יכול לומר לכם. אמרתי: יש לי בקשה אליכם, יהודים. תנו לי עפרון, עם חתיכת נייר לבן, אני גם ארשום משהו. ואני מביט על היהודי המבוגר, מי שנתן את התה, קראו לו משה טימיאנסקי. ואני מביט עליו, והתחלתי ל.... על הנייר, ציירתי אותו. הוא ניגש, מי הצייר שעשה את זה? אני. אתה הצייר? אני צלם. אם כן הלא זה טוב. אני יכול לצלם, אני יודע לעשות רטוש, אני יודע לצבוע, הכל. העיקר תנו לי רק אוכל. אני מבקש מכם, הצילו את חיי. הישאר כאן לארוחת צהריים. נשארתי לארוחת צהרים, הוא הכין מרק כוסמת. אכלתי ארוחת צהריים. הוא אמר לי: שמע, יש לי בן, קוראים לו ויקי - ירו בו גם כן - אולי תלמד אותו לצייר. אמרתי: אני אעשה הכל, העיקר תנו לי לחיות, לאכול. לישון, יש לי קרשים שם על הרצפה. בקיצור, לישון ישנתי בבית הכנסת על הרצפה. וכל בוקר הלכתי אליו. והמצב היה קשה מאד.
מ: באיזה שנה זה היה.
ה: זה היה בשנת 1942.
מ: ומה אומר לכם. הם אמרו לי. אתה יודע לעשות ווינוקן, ... אינני יודע מה זה ווינוקן. הגויים .... הנשים לובשות על הראש פרחים מפרפין, יצוקים. אמרתי, תראו לי ... ואני אעשה לכם הכל, העיקר לחיות. הוא הראה לי פרפין צבעוני. ואני עשיתי את התשליל[16] מגבס, ויצקתי את הפרחים. והוא ... את הדברים. רק זה היה חלש. אמרתי: אתה יודע מה, אתה הלא צלם, יש לך פלטות מזכוכית. את יודעת מה זה פלטות, פלטות תשליל. תוציא את הפלטות, ואני אעשה לכם אולי פרנסה. רחצתי את הפלטות, ציירתי בלרינות, את יודעת מה זה בלרינות. עם לורד או עם צבעים. הנחתי קרטון מלמטה, ומנייר עשיתי מסגרת, והוא יצא לטולטשוק הגויי, ומכר אותם. ועם זה .... איתו. ובינתיים הוא אמר לי: תשמע, יש לי .... .... לצבוע. יש לי אליך בקשה, עשה ממני תמונה, מהזקן. אני אעשה ממך תמונה. לקחתי בד, צבעתי את הבסיס, מתחתי על מסגרת, ועשיתי ממנו תמונה. הוא השתגע ממני. ביום בהיר אני בא מבאבעס לויס, ... בבוקר: פישמן! אני מוכרח לומר לך משהו, אני מת מרעב, אינני יכול עוד להחזיק מעמד.
נותרתי לעמוד. מה אעשה עכשיו? אני אדם אומלל, אני אלך לאופשינע, זו היתה ועדה יהודית, היתה משטרה יהודית, שנתנו ליהודים לעבוד, היכו יהודים. הלכתי לועדה, אני הולך לשם ורואה שכתוב על הקיר, מי שילך לעבוד ביער, יקבל לאכול לחם. נו, .... אני אלך, נכנסתי לועדה, היתה שם אשה בסרבית בשם קושאנר, היא צועקת אלי: פישמן! מה אתם עושים כאן? אמרתי שראיתי פתק שכתוב שמחפשים אנשים לעבודה ביער, ויקבלו לאכול לחם, משהו לאכול. אני רוצה גם ללכת לעבוד, אני רוצה לאכול. אבל איך אתה יכול - אתה הלא שלד. אבל הלא אני רעב. אתה יודע מה, אני ארשום לך רבע לחם לפיקארניע. היא רשמה לי רבע לחם למאפיה. הלכתי למאפיה וקיבלתי רבע לחם, בלעתי את הלחם בפעם אחת, ונגמר הלחם. ושתיתי שלג. מה אעשה הלאה, חיי נמאסו עלי, ערום ויחף, כינים לא חסרו לי, שער מגודל, עם זקן. מה אומר לכם, חזרתי לבאבעס לויס, וחשבתי שם בבאבעס לויס מה אעשה הלאה. לא התייעצתי עם אף אחד, רק עם עצמי.
החלטתי שבבוקר אברח משם, אעבור את גדר התיל, ואלך לחפש את המפקד של הגויים, אולי הוא ירצה להציל אותי. בבוקר הלכתי, היה כפור ושלג עמוק, עברתי את גדר התיל, והתחלתי ללכת בכביש רחב. .... הגיע מולי חייל רומני, ואמר לי ברומנית: יהודי, לאן אתה הולך? לא רציתי לענות. הוא נתן לי חבטה עם הרובה בכתף, נפלתי לתוך השלג. הוא חשב שאני כבר מת, לא ... אבל אני ..... והלכתי הלאה. לאחר עשרים שלשים מטר אני רואה מרחוק בית, בבית כזה גר שם אדם חשוב. ..... אני מתקרב לבית, אני רואה חייל עם רובה דרוך. הוא אמר לי ברומנית: יהודי, לך למחנה, לגטו, יירו בך, יהרגו אותך. אמרתי לו, יש לי אליך בקשה, הצל את חיי. אני רוצה רק לומר שתי מילים. אתה יכול לרוץ, רוץ פנימה. נכנסתי ....... ...... ..... פרטור[17], ....., נכנסתי לשם, היה שם חם, כותבים על יד השולחנות, חיים חדשים. ניגשתי לתנור המטבח, לחמם ..... הקפוא, שחור ונפוח מקור. נגשתי למטבח שם, היה שם תנור מטבח. אני רואה ששוב רוחשים כינים, מה אעשה. .... הוא יהרוג אותי. שם היו באולם שלשים או ארבעים איש, גויים, נשים עם גברים. ... ... הם עבדו בממשלה, או באיזה מוסד, והם באו לדבר עם הפרטור. ליהודי היה אסור להכנס לשם.
חשבתי לעצמי, אני אלך ואעמוד בתור, ונעמדתי בתור, אחרת לעולם לא אוכל להגיע אליו. נעמדתי בתור ליד האנשים, הם ראו שאני כל כך מכונם, כל כך מלוכלך, אז הם ברחו. נשארתי לבד. חשבתי, אז מה, אני אלך, יותר מלירות בי הוא לא יכול. נגשתי אל הדלת, ... שהוא יקרא לי, דפקתי שלשה פעמים, והלכתי שלשה פסיעות אחורה. הוא פתח את הדלת, הגוי הגנב, הרוצח, וראה אותי. הוא אמר לי ברומנית: יהודי, איך יכלת להכנס לכאן? והוא קילל אותי אולי עד הדור העשירי או העשרים. נתתי לו לצעוק עד הסוף, החיים שלי כבר היו ריקים. אבל בסוף, ברומנית, אמרתי: בכבוד רב, דון פרטור. יש לי אליכם בקשה גדולה. אני צייר, אני יכול לעשות פסלים, את כל עבודות האומנות. אני מבקש מכם, רחמו עלי, הצילו אותי, אני מאד רעב וקפוא ומלוכלך. אתם שומעים. אינני יודע, ה' עזר לי, ההורים שלי עזרו לי. כנס פנימה. נכנסתי. שב!. .. פוטל חדש.... לטייל עם הכינים שעלי. הוא שאל אותי מה אני יודע באומנות. אמרתי: אין אומנות בעולם שאינני יודע, רק הצל את חיי, אני מאד חולה ורעב. נו, הוא לקח את הטלפון, התקשר לועדה של .... היהודים. באותה תקופה הנשיא היה אליהו שוחט, גם בו ירו, .. .... אליהו שוחט כבר הגיע. הוא ידע יידיש ורוסית, אוקראינית, והוא דיבר רומנית. הוא היה פערוואטשיק. הוא שאל את אליהו שוחט ...שהוא צייר, הוא אמר: כן. למה אתה לא מציל אותו? הוא אמר: יש חמשים אלף יהודים במחנה שאינני יכול להציל אותם, כיצד אני יכול להציל אותו. את היהודי הזה אתה מביא היום בלילה אלי הביתה. שמעתם סיפור. .... ...., אי אפשר להאמין. הודיתי לו יפה. יצאתי עם אליהו שוחט. אמרתי לאליהו שוחט: יש לי בקשה, תכניס אותי לספר, להוריד לי את השער מהראש, ולגלח אותי. כי אינני יכול להכנס ככה לאנשים. הוא לקח אותי לספר, סיפר אותי, גילח אותי. אבל הייתי כל כך מכונם, אז היה נהר - לא ים, נהר. הלכתי לנהר, הורדתי את הסחבות והתרחצתי במים קרים, לא היה לי אפילו במה להתנגב. העיקר שאני אראה אחרת. והוא אמר לחכות בבאבעס לויס בפנים עד שהוא יבוא לקחת אותי.
פתאום אני שומע .... פישמן. .... .... היו שם הרבה יהודים, מתים, חיים. הלכתי באותו מקום ששם עברתי את גדר התיל, והכניסו אותי לרובע של וילות, .... ...., פתאום הוא נעצר ליד וילה, מצלצל בפעמון, ואני ניגש לדלת.... יוצאת גברת גבוהה בלונדינית. ושואלת ברוסית: אתה הצייר. כן, אני הצייר. כנס פנימה. היה מוכן שם - גבירתי האהובה ציפי - שולחן של מטר וחצי על מטר ..., עם בשר, עם נקניקים, עם עוגות, בירה יינות. ... מים. והיא מורה לי לשבת ולאכול. אני כבר שנתיים לא ראיתי לחם מול העיניים, לא ראיתי כלום מול העיניים. אכלתי את כל הווינקען, הייתי שלד. זללתי וזללתי. פתאום אני שומע מאחורי מישהו הולך. הוא אומר ברומנית, טערמינאט גמרת? ..... של הפרטור. אמרתי: כן. כנס אלי. נכנסתי למשרד שלו פנימה, ואני מתיישב ליד שולחן כתיבה, ואני יושב לידו בשולחן הכתיבה, והוא מוציא תמונה קטנה, ..... פלטת זכוכית. .. תמונה קטנה ....., והוא אמר לי: זו אשתי בדינקאטא, מהתמונה הזו אתה יכול לעשות מאסליקארסקי[18]. .... .. אמרתי: ...... אני יכול לעשות, רק הצל את חיי. אומר לכם את האמת. קמתי, הוא נתן לי שתי לחם, כל לחם שקל 2.400 קילו, שתי לחמים חמים. ..... באיזה חור בסחבות. והלכתי עשר עשרים מטר עם אליהו שוחט, ואחרי עשר עשרים מטר ....., מה קורה איתי, אמרתי: אליהו שוחט, חכה רגע. אני מוכרח לחזור רגע. צלצלתי בפעמון, יצא הפרטור. ושאל: למה חזרתי. אמרתי: סלח לי פרטור, שתהיה בריא, אתה רוצה להציל את חיי. אבל שכחתי, רחמנות, שאני במחנה, אין לי צבעים, אין לי מכחול, אין לי בד, אין לי כלום, אני הלא במחנה. הוא אמר לי: קרא ליהודי הזה אלי - בשפתו, ביידיש. הוא הגיע. תאמר ליהודי ככה, ביידיש, אם עד מחר בבוקר הוא לא נותן לך את החומר לעשות את התמונה של אשתי, הוא יירה. אמרתי לו. נפרדתי ממנו, אומר לי אליהו שוחט: בוא מחר בבוקר אלי הביתה. באתי למחרת בבוקר אליו הביתה, הוא הוציא סדין לבן מהארון, בוא איתי לנגריה. בתור ....
אמור לו את גודל המסגרת. אמרתי: 80 על 1.20 מטר, ... הכינו את המסגרת. ... מתחתי את הבד. אמרתי: מהיכן אקח צבעים, אני רוצה לעשות את התמונה, אני רוצה להישאר בחיים. הוא אמר: במחנה יש יהודי אוקראיני שגר בגטו, במחנה. והוא ז'יוופיסט - צייר שלטים, הוא עושה שלטים. הוא יתן לך צבעים.
(מ: כעת עושים הפסקה.)
הוא לקח אותי לז'יוופיסט, מצייר השלטים. אמרתי: אני רוצה לצבוע, לעשות תמונה לפרטור, עבור הפופל שלו[19]. לצערי אני לא יכול לתת לך צבעים, יש לי רק צבעי לקס. עם צבעי לקס אינני יכול לעשות תמונה. אני מבקש ממך - זה היה בית יפה עם ילדים - רחם עלי והצל את חיי. אולי יש לך שטוב פארבן ולכה, אני אעשה לבד צבע, העיקר להציל את חיי. הוא חיפש מתחת ה......, והוציא שטוב פארבן ולכה, וזה היה.... לקחתי סירים, או צלחות - את הצבעים צריך לגרר - ולבד גררתי את הצבעים, כמה שיותר מהר, שאוכל אולי להציל את חיי. ושם אצל הז'יוופיסט ציירתי את התמונה, לא היה לי איפה לצייר. סיימתי את התמונה, התאספו אנשים מהרחוב, ראו את התמונה, והם השתגעו ממנה לגמרי. הגוים חיו ...... הגיע אליהו שוחט ושאל אותי: התמונה כבר מוכנה? אמרתי: כן. הוא אמר: חכה, אני הולך לבית החרושת ... לעשות מסגרת. הוא עשה מסגרת חומה עבה. וסיים להכין את המסגרת. הוא אמר לי: שמע, קח את התמונה אתך ותביא אותה לבאבעס לויס, היכן שאתה יושן, ..... ..... ....... שמה. טוב. מחר אבוא לקחת אותך ונקח את התמונה. טוב. הכנסנו את התמונה לתוך הבית של הפרטור, ותלינו על הקיר. הוא השתגע, .... הוא לקח 100 מרק, ונתן לי 100 מרק. ואמר לי: שמע, כאן יש לך תמונת פספורט שלי, תכין תמונה שלי באותו גודל כמו התמונה של אשתי. אמרתי: .... בכבוד רב, דון פרטור, אני אעשה לך את אותה תמונה. הזמנתי מיד מסגרת, בגודל של ה...., בד היה לי בגודל מספיק, מתחתי את הבד, צבעים כבר היו לי, והכנתי לו את אותה התמונה באותו גודל, באותה מסגרת. ולקחתי את התמונה אל הפרטור, הוא תלה את שתי התמונות על הקיר, הפרטור השתגע לגמרי. הוא אומר לי: שמע, מהיום אתה בא לאכול אצלי ארוחות בוקר צהרים וערב. ופה יש לך מכתב, עם המכתב הזה אתה יוצא מחוץ לגטו. יש את הוטל גריביצר, שם עובדים רק המומחים: חייטים, נגרים, רופאים, מהנדסים, צלמים, שענים, הכל. הם באים בבוקר לעבוד, ובערב הולכים הביתה. אתה תקבל שם בקומה למעלה חדר מרוהט, שם תישן, ואלי תבוא לאכול, ותעבוד. היו לי חיים חדשים. אבל ברחוב ראיתי כל יום עשר עשרים מתים, שמתו מרעב ברחוב. מה אומר לכם משהו -
מ: כמה זמן היית שם?
ה: תיכף אספר לכם. היתה שם מנקה, שעושה ספונג'ה. המנקה הגיעה בשעה 6 בבוקר, דפקה בשער, ואמרה לי: צייר, פתח את הדלת, אני באה לנקות. פתחתי את הדלת והיא ניקתה, שטפה את הרצפה ..... ונכנסה למטבח .... ... ...... .. היא אמרה לי: שמע, פישמן - היא אפילו לא ידעה את שמי, פישמן, היא היתה קוראת לי או 'חודוז'ניק' ברוסית, או 'פיקטור[20]' ברומנית - פתח את החלון, יהיה לך קצת אוויר צח, זה יעשה לך הרגשה טובה. נו, אם אשה זקנה אומרת לי. פתחתי את החלון והבטתי החוצה, שיכנס קצת אוויר צח. ונפלתי אחורה בבהלה. הסתכלתי על עמודי החשמל, תלויים אנשים, יהודים וגויים, בכל הרחוב. שאלתי את האשה: לא ראית שתלויים אנשים? היא אמרה לי: באתי עטופה בצעיף, יכולתי לשים לב לזה? אני ראיתי את זה, חטפתי את הפחד של חיי, אמרתי: היום זה הוא, מחר זה אני.
מה אומר לכם. בערך לאחר שעה, אינני יכול לומר לכם את השעה בדיוק, עבר גוי ברחוב, ולא ריחם על הגוי שהיה תלוי על העמוד, עם זוג מגפיים חדשות וטובות. טיפס על עמוד החשמל, ועל העמוד היה שלג וקרח, הוא טיפס ונפל. אבל הוא היה גוי בריא, אז הוא טיפס עד המגפיים, והוריד את המגף. לאחר מכן הוא הלך להוריד לו את המגף השני, הוא לא הצליח, עד שהוא הגיע, אבל המגף הוא ..., זה היה דבוק למגף, אינני יכול לומר לכם איך, עם סכין או עם גרזן, הוא הוריד את המגף מהרגל. עם המגפיים הגוי הלך בשמחה, יש לו זוג מגפיים. אין רחמנות.
כשיצאתי החוצה ראיתי על כל עמודי החשמל אנשים. זה השפיע עלי בצורה חזקה מאד. ואצלינו היתה אשה, גיטה ביילא, ... יהודיה, היא הכינה יין שרף. אינני משקר עליכם. לקחתי בקבוק ספירט, 94%, רציתי לשים קץ לחיי. שתיתי את כל הבקבוק, ואת הדלתות נעלתי מבפנים, דלתות גבוהות, יותר גבוהות מאלו. נעלתי עם המפתח, וסגרתי עם מוט עץ, שאף אחד לא יוכל להכנס. פתאום באו לחפש אותי, להביא עבודה או לקחת עבודה, אינני יודע. הגיעה המנהלת חשבונות, שטדלר, היא עוד חיה היום, צריכה להיות ..., גרה בחיפה. והיא עלתה עם גוי, המנהל צ'ופובלוב, והם צעקו: פישמן! חודוז'ניק! לא היתה לי ברירה, פתחתי את הדלת. פתחתי את הדלת, ואני שוכב על הרצפה. והם הרגישו שאני שיכור. גברת שטדלר צעקה בגרמנית: למה עשית את זה? יש לך לאכול ולשתות, יש לך מקום לגור, יש לך כל טוב. אני לא הוצאתי כסף, כי כל הכסף נכנס לכיס שלי. למה עשיתי את זה, נמאס לי, אינני כבר יותר להסתכל. ... הצילו את חיי. ואני המתנתי לעבודה.
מ: כעת, מה היה הלאה?
ה: אני המשכתי לקבל עבודות, והרווחתי מעט לחם. הגיעו אלי מכנסיה פולנית. הגיעו נזירה עם כומר, ושאלו: אתה הצייר? כן. בוא אלי לתקן לנו תמונות ופסלים. שם היתה כנסיה, אצל הרוסים היה ..., אצל הבסרבים לא היו כנסיות.
מ: באיזה מקום היה כל זה.
ה: בברשאד.
היא אמרה: פה במחסן שברו את מריה ויזוס .... לחתיכות, את הראש והידים והרגלים. אתה יכול לחבר את זה? אמרתי להם: תנו לי גבס, תנו לי מלט, תנו לי חול, תנו לי מים, ולכו כולם מפה. הדלקתי את החשמל שם, והסתכלתי וחשבתי, אני רוצה להשאר לחיות, מה אעשה. לקחתי כל חתיכה קטנה, עשיתי .. ואט אט הדבקתי אחת לשניה. ואת מה שהיה חסר - עשיתי בעצמי, לא היתה לי ברירה. לאחר מכן, מצאתי את הראש של יזוס, .... ...., עשיתי עם אזמל חור בתוך העץ, בתוך הגוף, וחור בראש מתחת, ומצאתי איזו שהיא רגל של כיסא שם במרתף, והכנסתי בין שניהם את הרגל, ולחצתי יחד. ומרחתי עם גבס, וייפיתי לפי המידה, ולקחתי צבע שמן, וצבעתי, והלבשתי אותו. לא ערום, לבוש. עשיתי את יזוס חדש. מה אומר לכם, היתה לו אצבע זהב, עיני זכוכית. והנזירה נכנסה ואמרה: הלא הוא חי, הלא הוא כבר מוכן. אמרתי: כן. היא אמרה לי: אתה שומע, אני מוכרחת לומר לך משהו. אתה יודע מדוע ....[21] את היהודים? אמרתי: אינני יודע. היא הוציאה ספרון, של הצייר הגדול ..., ואמרה: בא אני אראה לך מדוע ... את היהודים. ..... של גדר בטון, נתנו לי לאכול שם, קיבלתי כסף. והיא הראתה לי את התמונה, איך השופט פילאטוס רוחץ את ידיו. האם אתה יודע לקרוא גרמנית? אמרתי: כן. קראתי שהוא לא רוצה להתערב בדם שהיהודים .... ליזוס. הבטתי על זה, ואמרתי שאני לא מתעניין בזה, אינני יודע מכל זה. היא אנגעגעבן את הספרון, ולא שאלה שוב שאלות. עבדתי הלאה, אחר כך עשיתי את התמונה של יזוס אויף א שטאונג, ואבמאל, תמונות גדולות. הם שילמו לי, .... ..... עם הצלב. שילמו לי, אומר לכם את האמת.
מ: כמה זמן עוד היית בברשד.
ה: תיכף אגיע לזה. אז שם גמרתי עם זה כמעט. עברה תקופה של חודש בערך.
מ: באיזו שנה זה היה?
ה: זה היה בסוף 1942, גבירתי.
בקיצור. הגיע כומר, כומר שמן. עם טרויקה - מרכבה עם ששה סוסים, וחיפש את הצייר. אמרו לו: הוא למעלה. הוא קרא לי. אתה רוצה לעבוד במנזר? אני לא יודע מה זה מנזר, בחיים שלי לא ראיתי כנסיה. אז בא איתי. התחלתי לנסוע, זה היה רחוק. היתה מתפרה, היו שם אולי 30 חייטים, עבדו עבור הצבא, או באופן פרטי. היה שם יהודי בשם פופל. פופל, יש לך בן, הבן שלך הוא סטודנט, אולי הוא יודע לצייר, אני אקח אותו איתי, שאני לא אהיה לבד. אני אתן לו כסף ואוכל. הוא רץ והביא את הבן. היה איזה מרתף שם, בבאבעס לויס. אתה יודע לצייר, לא, לצבוע, לא. אמרתי[22]: ..... ברנרד, אם מישהו שואל אותך האם אתה יודע לצייר ולצבוע, תאמר שכן, וקפוץ לתוך העגלה. הוא קפץ לתוך העגלה. והכומר רתם את הסוסים ונסע איתי. הגענו למנזר שם, הגוים יצאו לקראתנו עם ביצים, עם חלות, נתנו מתנות. הם הצטלבו לפני, חשבו שאני קדוש. בקיצור, הוא הכניס אותי לתוך הכנסיה, פתח מנעול כבד. והכניס אותי לתוך חדר, ואמר: היום זה צום - לגוים אסור לאכול בשר. אני אמרתי לגוים שלא יאכלו היום בשר. אבל אנחנו נאכל בשר ונשתה. הוא הוציא בשר ונקניקים וכל מיני דברים, ואכל ושתה, ויין עם כל טוב. אני אומר לכם את האמת. הוא לבש סינר לבן הכומר. הוא אמר לי: כעת בא איתי ואני אראה לך מה יש לעבוד. הוא נכנס למחסן, הרוסים עשו מהמנזר מחסן, וזרקו לשם זבל. אתה רואה את הקירות האלו? כל הקירות האלו היו קירות מצויירים, ואצל הרוסים סיידו את זה. אמרתי: אני יודע? אקח שפכטל לגרד את הקירות, ואראה מה קורה שם. גירדתי את הקירות, ואני רואה ציורים שנעשו על ידי אמנים גדולים. הוא שאל: אתה יכול לתקן את כל התמונות. אמרתי: הכל אני יכול לעשות, רק אוכל וכסף, להציל את חיי. ופופל ההוא ישב לידי ואכל ושתה, אני נתתי לו כסף גם כן. מה לומר לך בשתי מילים, עבדתי ועבדתי, וזה עבר, נגמר.
הלכתי ברחוב, הלא לא יכולתי לשכב בבית ..., לא הייתי צריך מגן דוד[23], היתה לי תעודה שמותר לי ללכת ברחוב. תפסו אותי הגרמנים, וסחבו אותי אל מעבר לנהר הבוג, מעבר לבוג עבדתי בסלילת כבישים ובבניית גשרים, אצל הגרמנים. לטרופן פיהרר[24] של המקום שם ביצעו את הבניה, קראו: טרופן פיהרר S.S. רביץ מלייפציג. אני עבדתי שם - אני זוכר זאת כמו היום - בסלילת כבישים, סלילת הכבישים היתה במאטייבקה. ועבדתי שם, לא נתנו אוכל, לא נתנו שתיה. נתנו רק את. תקעתי את האת באדמה, עשו חפירים. השענתי את הראש על מוט האת, ו....., לא היה לי כח. עבר שם הטרופן פיהרר S.S., למה אתה עומד? נכנס לי אבק לעיניים. הוא נתן לי חבטה בראש, התגלגלתי במורד ההר, בחוץ ירד גשם, והדם זרם עלי. ואני כבר גמור. לפנות ערב - היו עושים מסדר - מקריאים את השמות - לפני שיוצאים לעבודה, וכשחזרו מהעבודה - הטרופן פיהרר אמר: חסר אחד. היהודים צעקו: אתה בעצמך זרקת אותו. הוא צעק: להעלות אותו. הוא שלח שתי יהודים, הם סחבו אותי על הכתפיים, הדם זרם, והכניסו אותי לצריף היהודים. היה צריף של היהודים, שם ישנו. בכל צריף של יהודים היו שלשה מדפים, 1,2,3, גרו בכל צריף אולי 50-60 יהודים ב... אחד. כך ישנו, עם הבגדים, ללא מזרן, לא כיסוי. כשהיה גשם היו ישנים רטובים ...., בבוקר הלכתי עם ראש מכוסה בדם יבש בשורה לעבודה, ולא, יהרגו אותי. כך עבדתי. והתחלתי לעבוד בבניית גשרים, עבדתי ברכבת ....., רכבת שהיתה בגודל של מונית, ..., וברכבת היו 30-40-50 קרונות, הובילו דינמיט, 50 קילו דינמיט, ולמעלה שמו חלקים לבנות את הגשר. ואת היהודים העלו למעלה, שאם זה יתפוצץ שיהרגו היהודים. ואני עבדתי בזה. .......
בקיצור, אני מספר לכם בקיצור. עמדתי בבוקר במסדר של הגרמנים, היה טרופן פיהרר הראשון, ואחריו היה קאזאקן פיהרר[25], היו קוזקים שעבדו אצל הגרמנים. דרום גרמניה, SD[26]. עמדו אלפי יהודים בשורה. לפתע נעצר לידי אדם בבגדים אזרחיים, והוא מסתכל עלי, ומדבר אלי בגרמנית: מה אתה עושה כאן? לא עניתי, כי אצל הגרמנים מי שהיה מסובב את הראש או עונה, היה נורה. הוא אמר לי: אל תכעס, אני אעזור לך. ולא ידעתי כלל מי זה, לא זיהיתי את הקול, בכזה מצב הייתי, שלד. הלכתי לבניית הגשרים, ואני עומד בגשר ועובד בחשמלית שם. הוא רץ במורד ההר, ונתן לי זוג מכנסיים, עם חולצה, עם ....., הוא לא דיבר מילה. הוא נתן אותם ביד וברח. שאלתי את האנשים שם: סילחו לי, חברה, אתם עובדים איתי יחד כאן, אינכם יכולים לומר לי מי הוא זה שנתן לי את הדברים? אינך מכיר את האדם הזה? זהו ברנרד פופל, המתורגמן של הטרופן פיהרר. אוי! הלא זה אותו אדם שלקחתי יחד איתי למנזר, ונתתי לו לאכול ולשתות. הוא הבין שכיוון שאני הצלתי אותו, הוא צריך להציל אותי. יותר לא ראיתי את האדם הזה מול עיני. מאה אחוז שירו בו.
כל יום ירו באנשים שם. וקראו לי עם עוד מישהו לקבור, לחפור בור, לקבור ולכסות. פעם סחבתי את האשפה, ... עשרה אנשים לעגלה עמוסה באשפה. היו קאפו יהודיים, והקאפו היהודיים היכו עם ...., אחד ... ממוגילוב, הוא אמר: מה אתה מכה, אין לי כח לנשום, אז הוא היכה עוד יותר. הגיע מפקח גרמני ושאל: מהו הוא אומר? הוא אומר שכשהרוסים יחזרו, הוא יראה לנו. הוא החל לרמוס אותו ברגליו, ולמחרת לקח אותו לנהר הבוג, וירה בו. אני הייתי צריך לקבור אותו. אלו הם רק סיפורים קצרים. לקחו עשר אנשים ותלו אותם על ....., היה קאפו, אח שלו היה שמן. הוא נפל מהחוט, כי הוא היה שמן. הוא ניגש לטרופן פיהרר, ואמר לו: ראה, נגזר מה' שהוא ישאר בחיים. הוא שאל: מי זה? זה אח שלי. הוא הביא שרשרת, ותלה אותו גם כן.
לאחר מכן, ביום בהיר היה כתוב בצריף היהודים: מי שחלש או שחש שלא בטוב, תהיה ביקורת של הצלב האדום מג'נבה, ויתנו לו עבודה קלה או שישחררו אותו. חשבתי, אלך לשם ...., הלכתי לשם. ושם היה קאפו, הוא שיחק אתנו כדורגל. זו לא בדיחה, אני אומר לכם את האמת. היה גדול ממני בחמש שנים. הוא גר איתנו ברחוב אחד. והוא צעק אלי: הילל, לאן אתה הולך! לא עניתי, הוא לקח מקל ונתן לי מכה בראש, ודם התחיל לזרום ממני. והמפקח בא לראות מה קרה. [27]הוא רצה לברוח. והוא החל לרמוס אותי ברגליו, וזרק אותי כאוב לתוך צריף היהודים. ובבוקר המשכתי לעבוד.
נכנס לי בראש - גבירתי היקרה - שאני מוכרח, או שיירו בי או שאברח משם. אני כבר לא יכול לסבול את הדברים האלו. כל אחד קיבל זוג נעלי עץ עם בד, שכשהולכים שומעים דפיקות. היה אחד בשם קרמר, גם עבד איתי, גם כבר מת .... הוא אמר לי: אתה שומע, פישמן, אולי אני אלך איתו להר לצד השני, להר ההוא בצד השני, אולי שם הרוסים יצילו את חיינו. הלכתי והסרתי את נעלי העץ, שלא ישמעו את הדפיקות למעלה, וטיפסתי על ההר, אולי כמה מאות מטר, והגעתי כמעט לפיסגה, שמעתי מלמעלה, ברוסית: סטוי[28]!. נו, סטוי זה הלא רוסי. עליתי אליו למעלה. .... אני קוזק, .... אם אתה כבר כאן, יש לך פה תפוח אדמה צלוי, ויש לך פה תה מבושל. שתה, אבל רד מהר מהצד השני, ולא, אירה בך יחד איתו. ירדתי מהצד השני, החל לרדת גשם שוטף. נכנסתי תחת ..... ... של אבן, .... הייתי שם לילה אחד, שתי לילות. לא היה לי אוכל. קודם הייתי מקבל פעם חתיכת לחם, כך לא קיבלתי כלום. .... ..... ...... רצתי עם האנשים שעובדים בבניית הגשרים, עם הקאפו. ועוד אחד ..... .....
בקיצור, ראיתי שאין לזה סוף. ידעתי שאני מוכרח לגמור כאן, אני מוכרח לברוח מכאן, אינני יכול יותר. לא אמרתי לאף אחד כלום. היכן שקברתי את האנשים, ראיתי ששם לא עובר נהר הבוג, שם היתה דרך בה אפשר ללכת דרך השדות, לברוח משם לאן שהוא. ביום בהיר קמתי מוקדם, הלכתי לפינה שם בשדה, והסרתי את נעלי העץ. מצאתי ניירות עם סחבות, עם חוטים ותיל, כרכתי את הרגל, והלכתי. הלכתי ברגל, גבירתי האהובה, אולי ... לא יודע להיכן הלכתי, הגעתי עד לגוגוצ'ה, מחנה של הצלב האדום, ושם, במחנה הצלב האדום, בדיוק היתה שעת ארוחת צהריים. היה שלג, כפור. ניגשתי לחייל רומני שאכל בדיוק, אמרתי לו: תן לי מעט מים או מרק או חתיכת לחם. הוא נתן לי דחיפה באחורי: אתה מהיהודים העשירים שלבשו חליפות שחורות עם חולצות משי.
מרחוק ראיתי קרון לבן, לוקס וואגאן. נגשתי לקרון, הייתי בלי חולצה, גבירתי האהובה, ערום. ניגשתי לקרון, עם זקן ועם כינים, אולי האנשים יתנו לי חתיכת לחם. התקרבתי לקרון, כ-20-30 מטר, למזלי יצא איש S.S. שמן, עם מדי S.S., ראיתי אותו ואמרתי: זהו. רציתי לברוח, וכאן הוא יירה בי. מה אתה עושה כאן, יהודי ארור? נו, גרמנית אני יודע מושלם. לא היו לי הרבה מילים. סלח לי קצין, אני רעב. חכה. חשבתי שהוא הולך להביא את האקדח, והוא הולך לירות בי. הוא יצא ונתן לי שש או שמונה פרוסות לחם עם חמאה. הודיתי לו. בדיוק באותו רגע הגיעה צ'יפריסט רומנית - מרכבת, ואמרה לי ברומנית - אני הבנתי הרבה שפות - מה אתה הולך לגרמני, הגרמנים הלא הורגים יהודים, בוא איתי, ואני אתן לך לחם. הלכתי איתה, ....עשוי עץ, שם אכלו ...., על השולחן היה חצי שק עם לחם, והיא נתנה לי את חצי השק לחם, ישבתי על השלג, על הקרח, על האדמה. ואכלתי לחם, קילו, שתיים, שלש, ואכלתי שלג, מים לא היה לי. רוקנתי את כל הלחם, ולבשתי את השק על הגב. הייתי ערום, קפוא. יצאתי לדרך, והלכתי משם, מגוגוצ'ה, לאודסה. ואת הדרך לא ידעתי, הלכתי דרך שדות. כי בכבישים הלך הצבא לחזית.
מ: באיזו שנה זה היה?
ה: זה היה בחורף בסוף שנת 1943.
מ: בן כמה היית?
ה: בן 23. כך נראה לי.
הגעתי לאודסה. בחוץ צורב, כפור ושלג. הגעתי לים, ועל חוף הים ראיתי כמה מאות יהודים - נשים גברים וילדים - ירויים מתים. ראיתי את זה ונהיה לי חושך בעיניים. מה אעשה כאן, אני ערום ויחף, קר, צורב. פתאום הבטתי למעלה, וראיתי טסים שני מטוסים, זשימען, מטוס גרמני ומטוס רוסי, נלחמים. ולפתע נפלה פצצה - אני זוכר זאת כמו היום - ומהפצצה נכנסה לי ברגל השמאלית חתיכת ברזל, והדם זרם, ולא יכולתי להושיע את עצמי. אני רעב, אני ערום, אני יחף. ולא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי מאחורי גבי, היה שם קרון משא להובלת בהמות. קפצתי לתוך הקרון, וסגרתי את הדלת על גלגלים, שלא יהיה קר מהרוח. וישבתי ובכיתי. אני רעב, קר וכאוב, אין לי במה להשקיט את עצמי. למזלי, זה היה נס משמים, אולי אחרי עשר דקות, דפק מישהו אצלי בדלת, ברכבת. מי זה שם? אמרתי: אסיר. לפתוח. פתחתי את הדלת על גלגלים, עמדה לידי אשה או נערה, בת 20-22, אינני יודע לומר בדיוק, והביטה בי. .... בתוך האדמה, הדם זורם, ערום. ראשית היא לקחה שלג, ורחצה את רגלי. גויה. הסירה מעל ראשה מטפחת לבנה, וחבשה את רגלי. והסירה מעל עצמה את הז'קט, מצמר, ומלבישה לי, הייתי ערום. לבשתי, והיא נתנה לי חצי לחם עם חתיכת נקניק, ואמרה לי ברוסית, שאלך ישר, שם הפרטיזנים שלנו. הלכתי ישר כפי שהיא אמרתי לי. אבל אחר כך חשבתי לעצמי, מי יודע מי הם שם. חזרתי לאחור והתחבאתי בבור, הלכתי רק בלילה, כי הגרמנים הלכו לחזית. בקיצור, לאחר מכן חשבתי, ... אולי פרטיזנים, ראו במשקפת מרחוק מה שארע לי, אז הם שלחו אותה להציל אותי. אבל מאז - לא הלכתי אליהם - ישבתי שם. והרגל שלי התנפחה פי שתים ושלוש. התחלתי ללכת, הז'קט כבר היה עלי, היה חם, את השק לבשתי על הראש. הייתי ערום ויחף. והלכתי ברגל דרך שדות, הורדתי מעץ ענף, מקל, ...., כך הלכתי בשדות, בכבישים הלכו חיילים לחזית.
הגעתי בלילה, בשעה 2-3, לפיצ'ון, עיירה. ושם בבתים איפה שהיה צלב, שם גר גוי, ואיפה שלא היה צלב על התריס, שם היה יהודי. ניגשתי לבית קטן שלא היה בו צלב, ודפקתי על התריס, הם שאלו ברוסית: מי זה שם? אמרתי: אתם לא צריכים לשאול ברוסית, אני יהודי, פיתחו לי. ... אני יהודי, אני מבקש מכם, פיתחו לי. יצאו שתי נשים, הכניסו אותי הביתה. ועם מספריים גזזו את השערות מהראש ומהזקן, לא יכלתי ללכת לספר. ובלילה חיממו מים, רחצו מעט את הרקות, ונתנו לי לאכול. אמרתי: תנו לי זוג נעליים, אני יחף. לבשתי זוג נעליים סרוגות, את הסחבות, החוטים, התיל, הניירות .. .... ושאלו אותי מהיכן אני מגיע. ברחתי מהגרמנים. אוי וי, תיכף יהרגו אותנו. בחוץ היה בוץ, שלג, כפור, הלכתי הלאה. ושאלתי איך אני יכול להגיע עד לברשד, אני רוצה לחזור לברשד. אמרו לי: אתה צריך ללכת אל השדות שם, לך שם ותגיע. הלכתי במים ובשלג, יחף, במקומות זרים. היה ... ...... ושם הולך הצבא.
הגעתי לבאלטה, מבאלטה הגעתי לברשד בלילה, בשעה 3. היכן שעבדתי בהוטל גריביצר, שם היה שומר, יהודי, כל הלילה ... ... ..., וליהודי הזה קראו משה לודוואק, הוא היה בן 75, והוא הגיע כל לילה לשמור. אני ישנתי למעלה, והוא שמר למטה. פעמים רבות הוא ביקש ממני: פישמן, אני רוצה לשכב במיטה לישון. לך הביתה, אני כבר אסגור. בקיצור, הגעתי בשעה 3 בלילה להוטל, השומר כבר לא היה. הלכתי אליו הביתה - ידעתי היכן הוא גר - הלכתי אליו הביתה ואני דופק על התריס, אמרתי: מוטל, כאן זה פישמן הצייר, אני מבקש ממך, פתח לי. הוא אמר לי: פישמן אצל ניקולאי מעבר לבוג. הוא לא רצה לפתוח. אמרתי לו: מוטל, זה אני, אני מבקש ממך. הוא שלח החוצה שתי בנות בלילה בשעה 3, והזמינו אותי לתוך הבית. הייתי כל כך מכונם, עם רגל פצועה, מלוכלך. בלילה שתי הבנות בישלו סיר עם פישענו[29], קילו פישענו, כמו אורז, לא אורז, העבים האלו. הם בישלו על חצובה, של שלש רגליים עם מקלות. בישלו 10 ביצים, נתנו לי כד עם חלב. אני אומר לכם, הייתי מורעב, אכלתי את עשר הביצים עם כד החלב, אכלתי כראוי. היא אמרה לי: שכב. אמרתי: היכן אשכב. היתה שם ספה ... חדשה לגמרי. עם הכינים והלכלוך נשכבתי על הספה.
(מ: כעת עושים הפסקה).
ישנתי בלילה אצל לודוואק הזה, בבוקר לפנות בוקר נכנסתי להוטל, אולי אוכל לעבוד. הגיע מולי חייט, מוטל גבאי. גם בו ירו. הוא אמר לי: צייר, זה אתה? אמרתי: כן. ירו בך ברגל, לך מיד לבית החולים. היה בית חולים בבית הרוס על התבן, היה שם ד"ר בכר, הכרתי אותו מצ'רנוביץ'. ירו בי. אני אוציא לך את הכדור. הוא הוציא את הכדור, אחרי כמה ימים המוגלה ירדה, והתחלתי ללכת. עבדתי הלאה בהוטל גריביצר, ואני ... שם שוב, כדי שאוכל להרויח חתיכת לחם.
בינתיים שמעתי שתפסו יהודים, גברים ונשים, חפרו בור גדול לא הרחק מברשאד, ושלחו עליהם ..... ..., וכיסו אותם חיים. זה סיפור אחד. ... דברים חשובים. אחר כך היה משהו אחר. אחר כך הגיעו מאומן, אוקראינה, שני גויים, קוזקים, והם עברו מבית לבית כדי לרגל, והם עשו בטולטשוק הגויי מאדע[30], בית מלאכה לשעונים, אבל הם לא עבדו שם, ... מהחלון. והם הלכו מבית לבית בסוף, ואמרו שהפרטיזנים כבר לא הרחק מברשאד, ומי שיכול לתת כסף, אוכל, או בגדים, תרופות, .... ... הפרטיזנים, להציל אותנו. הם הלכו שם ליהודים, אליהו שוחט גם היה שם, אבל הוא לא היה, כבר היה מישהו אחר שם, היה עו"ד ד"ר שרנצל, כשאני הגעתי ערום מעבר לבוג הוא לא רצה לתת לי בגדים, עשיתי בגד משק. בקיצור, ד"ר שרנצל הוא היה נשיא הקהילה ...., הוא נתן בגדים ותרופות וכסף ואוכל, לקחו הכל. בסוף הם עשו רשימה של כל האנשים. ועברו יום יומיים, בלילה הגיעו גרמנים, ואספו יחד את כל האנשים, לא רק את אלו שנתנו, אפילו את מי שלא נתנו - 480 איש, אני נזכר - ועינו את האנשים במפקדה למוות. ולד"ר שרנצל עיקרו את העיניים, חתכו לו את האזניים, הורידו את האצבע. ולקחו אותם לברלובקה.
מ: אתה ראית את כל זה?
ה: ... ...... . וירו בכל האנשים בראש. שם בברשאד היה יהודי שהיה פולקובניק, מאיור. מפקד פרטיזנים, יאשא טאליס, יהודי. הוא נכנס הרבה פעמים להוטל גריביצר, [31].... קצין S.S., עם ... רימונים, ידעו אבל לא דיברו איתו כלום. הוא עשה דברים גדולים מאד, ... במפקדה והודיע שיבואו מיד, צריך לשחרר את המקום, צריך לירות ביהודים. .... .. נכנסו ליער וירו בכולם. בקיצור, הוא הלך ל...., מפעל של שמן וסוכר, והורה להעמיס מיד על משאית שמן וסוכר, צריך לחזית עבור הגרמנים, ואת הכל הוא הוביל ליערות, עבור הפרטיזנים. וכשהגרמנים הגיעו לחפש את הסחורה, כבר לא היה כלום. הוא הרג הרבה גרמנים, הרבה רומנים. וכאן אני מספר לכם מאז שירו ביהודים, ..... ...... .... גם את המשפחה שלו, של מפקד הפרטיזנים, של יאשא טאליס, את כל המשפחה, אבא אמא אחים ואחיות, גם ירו בהם. ועשו ..... מלא באנשים ירויים, ואחר כך עשו קבר אחים.
אצלינו בהוטל גריביצר החליטו שלמוטל גבאי - מי שפגש אותי בדרך ... לעשות ניתוח - רוצים לעשות כבוד, יעשו לו כבוד אחרון לקבור אותו, קברו אותו עם אשתו וגיסו, .. ..... ... .... ... הם שילמו לאנשים שיקברו, .... .... . בשדה גדול שכל אחד יזהה את קרוביו, כל משפחה עשתה תיבה, שלש, ארבע או חמש. אמרתי שאת מוטל גבאי אני אזהה, הוא סיפר לי שהוא עשה ממעיל ... עשה חלוק, אני אזהה אותו, ירו בהם עם הבגדים, זה הסריח מאד, .... הסריחו, .... ..... .. ראיתי שהחלוק ..., אמרתי: זה הוא. כך זיהיתי אותו. קברו אותו עם האשה עם הגיס, לכולם עשו תיבות, לא יודע כמה תיבות עשו, והובילו אותם למרכז העיר, עשו קבר גדול, וכתבו את כל השמות. ואת הרחוב המרכזי קראו רחוב ד"ר שרנצל, על שמו.
מ: כעת, אני רוצה - אני מבקשת - שתספר עליך, מה ארע איתך.
ה: נכנסתי לבית של הפרטור לאכול, ביום בהיר, אני יושב באוכל, ליד השולחן, ואוכל. ראיתי .... הבלונדינית, ..... פתחה ארגז עם שתי מנעולים, היא פתחה את המנעולים, ומביאה לי תמונה, 1824 ..... תמונה של יהודי עם זקן ופאות עם כובע, אמרתי: מי זה - ברוסית. היא אמרה: זה אבא שלי, הבנתי שהיא יהודיה. נו, בקיצור, הבנתי שהיא יהודיה, זה היה חג, פסח. הייתי צריך לרסק ביצים. היא תעשה צבע בסיס, ואני אעשה ציפור, פרח. ...... ....... ..... את העץ, נתנו את האוכל הטוב ביותר. בקיצור, ביום בהיר, הבת שלה, בת 14-15, והיא החליטה שהבת שלה תגור אצל הפרטור, כי אשתו היתה דינקטה, ... שעשיתי את התמונה. היא גרה שם, והיה לה בן. ביום בהיר אני יושב ואוכל ארוחת צהרים, מתיישבת לידי האמא, הבלונדינית, אני רוצה לדבר אתך. הפרטור החליט שאני אתנצר עם ביתי עם הילד, והוא שואל[32] אם אתה גם מסכים להתנצר. ומה שתעשה אתך אתה יכול לעשות איתי. אני מספר לכם בקיצור, אני רוצה לקצר לכם את הסיפור. ביום בהיר, שטדלר, המנהלת חשבונות, אמרתי: גברת שטדלר, סליחה, אני הולך לאכול עם הפרטור, ואם מגיעים לקחת את העבודה, או להזמין עבודה, תאמרי שאני מגיע תיכף, אני אוכל שם אצל הפרטור ארוחת צהרים, אני תיכף מגיע. היא אומרת: צייר, אל תלך יותר לפרטור, אסור יותר ללכת לפרטור, ליהודי אסור ל..... מה זאת אומרת ליהודי אסור, הלא גרה שם נערה עם אמא וילד. מה אתה מדבר, לך לשם, ותראה את הילדה כבר מזמן עם הבת עם הילד.
אספר לכם עוד משהו, ביום בהיר הגיע איזה סַמָל עם אופנוע, עם קופסה של צבעי לקס. זו הוראה ממפקד המחנה, שאני אחדש את האופנוע, אנלייקירן... עשיתי פס מזהב, ..., בז', לכתוב יפה. שמעתי שאחרי יומיים או שלשה, או ארבעה, המפקד לקח את האופנוע - שכחתי את שמו ] קראו לו גנרלו, הוא לקח את האופנוע עם שרשרת, לקח ילד בן 17, וסחב אותו בכל המחנה, בכל הגטו. והעור של הילד התקלף. אבל לילד היו עוד שנים לחיות והוא נותר בחיים, ואני כלל לא ידעתי מי הוא.
מאוחר יותר, לאחר מספר ימים, הלכתי שם מחוץ להוטל גריביצר. אני הולך ברחוב. אינני יכול להיות סגור כל היום, מתים אני רואה כל יום ברחובות. ראיתי מישהו שנוסע על סוס מרחוק, והוא צעק אלי ברומנית, עצור! עצרתי. הוא שאל אותי איפה המגן דוד על החולצה, ... מה אומר לו, הוא לקח שוט עם חוטי ברזל, ונתן לי חבטה בגב, אחת, שתיים, שלש, אינני יכול כבר לזוז. החלטתי, יש לי 50 מטר עד ההוטל, אני ארוץ לשם, או לחיים או למוות. נכנסתי להוטל מתחת לשולחן עליו עובדים החייטים, והוא[33] צעק צעקות עד לרקיע השביעי, הוא קפץ מהסוס ואמר: איפה היהודי ההוא, אני צריך לירות בו. כל החייטים צעקו: זה צייר, הוא עשה את התמונות, ..... את האופנוע. הוא אמר: זהו הצייר, תאמרו לו שאני מבקש סליחה. ...היו לי .... יותר משנה, ואינני יודע אם אינני סובל מזה היום גם כן.
הבן הצעיר שלי, עשה בת מצוה לבת שלו, בגיל 12. הוא הזמין אורחים, הגיעו ודיברו ודיברו. הוא שואל: מאיפה אתה? מברשד. אתה מכיר אותי מברשד? אני נזכר שבברשד לקחו ילד בן 17 וסחבו אותו עם שרשרת. זה אני. הוא היה בונצואלה שנים, וחזר, הוא גר בהרצליה, הוא חי, יש לו שתי ילדים. נודע לי שזה אותו אדם שסחבו אותו במחנה עם השרשרת. זה אני אומר לכם דברים קצרים, .... מה התרחש שם במחנה.
יאשא טאליס הזה, היהודי מפקד הפרטיזנים, לקח S.S., ו-S.D. - דרום גרמניה, הקוזקים, שיקברו את היהודים מהשדה שירו בהם, ....... ... .... וכך הוא חילק גם למשפחה שלו, .... לעשות בור גדול, שם במרכז המחנה.
מה אומר לכם. הראש מסתובב לי כבר מלספר דברים. נותרנו בחיים. כן, מלאחר מכן, עבדתי הלאה בהוטל....
כן, עוד משהו. נכנס אלי להוטל גוי גבוה, ואמר לי: אני מנהל הדואר - הראש כבר לא עובד - מה אתה רוצה ממני. אתה יכול לעשות ציור בפחם? כן. כמה זה עולה? כלום. יש לי אוכל אצל הפרטור, יש לי מיטה. לא עולה לך כלום. בקיצור, אמרתי: כסף אני לא רוצה לקחת. אני רוצה עיסקה אחרת, אני אתן לך עשר גלויות, כתוב כאן לכל המחנות, אם יש לך משפחה, והם יענו לך. ..... אני אשלח את הדואר. אולי יש לך אח או אחות בחוץ לארץ. יש לי אח בברזיל. אתה יודע את הכתובת שלו? אני יודע בעל פה את הכתובת שלו. כתבתי את הכתובת של האח, וכתבתי כך: אחי האהוב, אני עשוי מאותו בשר ודם כמוך, אני נמצא כעת במחנה במצב קשה ומר, אם אתה יכול, הצל אותי. חשבתי שהגוי לקח את התמונה, ואת כל הגלויות זרק לפח הזבל. לאחר שבועיים קיבלתי תשובה ממוגילוב שאחותי חיה - זו שהסתתרתי אצלה - היא חיה עם ילד ובעל. אבא כבר לא היה בחיים. עברו שנים! התכתבתי עם אחי, הוא לא מאמא, מאבא אחד. כתבתי דואר מרוסיה, מרומניה, מארץ ישראל. בשנת 1969 הוא כתב לי מכתב: אחי האהוב, אני רוצה לראות אתכם, אני רוצה לראות את האחות, אין לי כסף לבוא. האחות היתה אחות גם מאבא וגם מאמא. היא אמרה, אתה יודע מה, אין לי כסף, אני אלווה כסף, ביחד נאסוף 1000 דולר, ונשלח לו, שיבוא לראות את הארץ עם אשתו. שלחנו את הכסף והוא קיבל. את הכסף שלחתי . ......... דרך הבורסה. הוא קיבל את הכסף, .....האחות אמרה: אני אשלח לו אלף דולר אחרים, היא שלחה אלף דולר אחרים, והוא הגיע. אני חשבתי שהוא יביא תמונות שלי, לכן אמרתי לאשתי, לכי ראי במזוודה מה הוא הביא. אשתי מוצאת במזוודה, מכתב שמנהל הדואר שלח לאמריקה, ... הצלב האדום, שכתבתי אליו. יש לי את המכתב המקורי כאן. אתם יכולים ... לראות את המכתב. מקורי. אני רוצה להראות לכם, שגוי.. שאלתי את האח, קרל, שלחתי לו אפילו כסף לבוא. אמרתי לו: קרל, קיבלת מכתב בשנת 1942 מהמחנה. הוא אמר: כן. למה לא ענית? לא היה לי זמן. אמרתי לאשתי. עבורי הוא מת. בינתיים הוא נפטר.
יש עוד דברים שאני נזכר. הצבא האדום נכנס לשחרר את המחנה. החלו לגייס לצבא, לקחו המוני יהודים, מתים, שלדים, ושלחו אותם לחזית. נכנס לפני מישהו עם עין מזכוכית, ... יש לי עין אחת. ... הגרמני יראה אותך. אני הגעתי, ..... הוא אמר: מה אתך? אני הייתי צייר. איפה עבדת פעם? אני עבדתי ב......[34] ברוסיה. עבדתי עבור משרד ה.., תמונות. אתה עבדת? אמרתי: כן. כעת העיניים שלי התקלקלו, מהמחנה, מהמכות. הוא אמר: כאן יש לך פתק, ולך לבית חולים, והצל את חייך. .... ...הלכתי עם ... רוסי של הצבא, ונסעתי לאחותי, למוגילוב, רציתי למצוא אותה. אני נכנס ... מכונם, מלוכלך ורעב. ....לילד, היה שם ילד קטן, היה לי עלי כסף, היה לי כסף מהעבודות שלי, קניתי לו שוקולדים וכל מיני דברים.
בקיצור. ניגש אלי קצין רוסי ואמר לי: אתה יהודי, אתה לא רוצה ללכת לחזית, אמרתי: אני הולך לבית חולים, אני ...., והוא לקח ממני את הפתק ואמר לי: אני הולך לירות בך. בשדה פתוח. מרחוק ראיתי אדם הולך, לא ראיתי מי זה, העצבים שלי היו ........ צעקתי ברוסית: הצל את חיי! רץ מישהו, לא ידעתי מי זה, אני מסתכל, ורואה שזה פולקובניק, מאיור. הוא שאל: מה קרה כאן? אמרתי: הקצין הזה .... פתק לבית החולים, הוא לקח ממני את הפתק והוא רוצה לירות בי. איפה הוא, אצלו בכיס. הוא הוציא את הפתק ונתן לי בחזרה ביד. ואמר לי באוזן שתי מילים: אתה רוצה להשאר בחיים? סע הביתה. נסעתי הביתה.
מ: באיזו שנה זה היה?
ה: זה היה בשנת 1944.
נסעתי הביתה, שמעתי ברחוב שתופסים ל.... למכרות, לכריית פחם. נו, נזהרתי, היתה נערה שנסעה איתי, והיא הלכה לבדוק שאין משטרה או צבא. וראשית החלטתי ללכת לראות האם הבית שלי, אני קניתי עם רהיטים, אוכל לקבל בחזרה את הבית שלי. ... לצבא האדום. הגעתי לבית שלי, צרוב במו ידי: פישמן ..., צייר. הבטתי לתוך החלון, ניגשת קצינה רוסית, אשתו של קצין רוסי. מה אתה רוצה? ... הדירה הזו היא שלי. היא אמרה: לך לפראוודום, למחלקת השיכון. שאלתי: איפה זה? היא אמרה: הנה ...[35], ניגשתי, רוסית אני יודע. ....פראוודום, הדירה הזו היא שלי, אני ציירתי תמונות במוזיאון, והתמונות שם על הקירות הלא הם תמונות שלי. והוא אמר לי: כנס למשטרה, שם יקבעו מה יעשו אתך הלאה. כשהוא אמר את זה, ידעתי שאני יצאתי מהמחנות בקושי בחיים, והוא ישלח אותי לסיביר. אמרתי, חכה רגע כאן במשטרה, אני הולך לקרוא לאשתי - עוד לא היתה לי אשה - ונדבר. הוא מחכה עד היום הזה, אני לא חזרתי אליו יותר. הלכתי לבית החולים, ... לעשות עדשה ..., כבר לא יכלו לעזור לי במאום, הייתי פצוע קשה. אבל התחלתי לעבוד הלאה במוזיאון, והרווחתי, עזרו לי מהמוזיאון, עבדתי. התחתנתי, התחלתי חיים חדשים. התחלתי לחיות מחדש.
מ: מתי הגעת לישראל?
ה: לישראל הגעתי בשנת 1950, ב-20 בפברואר.
מ: היכן נולדו הבנים שלך?
ה: הבן הגדול נולד ברוסיה, בשנת 1945. והבן הקטן בשנת 1952, בבאר יעקב, בארץ ישראל.
מ: במה עבדת כאן בישראל?
ה: כאן, אומר לכם את האמת, במה שבא ליד. אני סחרתי. היתה תקופה שלא היו ביצים, לא היה בשר בתל אביב, ואצלנו היה במושבים שם, ... עם ביצים, והובלתי לתל אביב למכור. בפרדס. זו היתה מלחמה קשה. ברוסיה היתה לי פנסיה[36] גדולה, כי עבדתי שם כצייר בצבא. אני הלא עשיתי תמונה של סטאלין עם הבת סבטלנה. .... .... אני עשיתי את התמונה במאסליקארסקי. מרוסיה עברתי לרומניה. ברחתי, רציתי להגיע לארץ ישראל. ... ... קיבלתי ברומניה פנסיה הכי גדולה, יש לי עוד כאן את הפנקס של הפנסיה. וכאן בארץ ישראל לא המשכתי לקבל. סבלתי במעברה כמה שנים טובות בפחונים, היו לי חיים קשים.
מ: סיפרת לילדים מה שעברת?
ה: הבן שלי יודע. הגדול הוא ילד שנולד עוד ברוסיה. והוא מדבר יידיש, הוא מדבר אנגלית, הוא מדבר גרמנית, הוא מדבר ספרדית. הוא למד היטב. והוא מכיר את החיים שלי מא' ב'. רציתי לעשות ספר, לצערי, היו סופרים גדולים שהכרתי כאן בארץ, סופר אחד גדול היה איתי במחנה, יענקל פרדימן, הסופר, הוא נפטר כאן. אחר כך היה סופר נפתלי הרצקע קאהן, הוא היה בסיביר, אשתו היתה רופאה, גם נפטר כאן. רציתי לעשות ספר, עד היום לא הצלחתי. כעת התחברתי לבית לייויק, לסופרים. היו לי ספרים בצ'רנוביץ', עיתונאים גדולים שכתבו עלי ספרים בצ'רנוביץ', הוצאתי לאור ספרים בצ'רנוביץ', היתה לי תערוכה. היד שבורה לי, מה אני יכול לעשות, אני גם זקן, ולצערי אינני יכול לעשות כלום.
מ: אתה נזכר כל פעם.
ה: זו הבעיה שלי, זהו האסון שלי, שאינני יכול לשכוח מה שסבלתי. גבירתי האהובה. אני עשיתי את כל העבודות במחנה... הגיעה נערה שעבדה בהוטל גריביצר, שם היכן שעבדתי, ...., היה שם ספר, היא גרה בחיפה, היום גם בת כשמונים. היא אמרה לי: שמע, אני עובדת אצל ה...., אני עושה מניקור לצפרניים. אני יודע, למפקד שם. גם למפקד אני עשיתי ציור שמן, ולקפיטן מהארטילריה עשיתי ציור שמן של בתו במחנה. בקיצור, היא אומרת לי: אתה שומע, קיבלתי אישור לעשות מצבה - אבא שלי נפטר - לקבור אותו בנפרד. היא הביאה אבן גדולה, אני סיתתי את האבן, צבעתי את האבן. אני חיפשתי אותה, עד שמצאתי אותה. סיפרתי לה ... תראה, אתה זוכר שהכנת מצבה, הוא אפילו לא זוכר את זה. אני זוכר כל דבר קטן שהתרחש במחנה.
שם בהוטל גריביצר היכן שהייתי, בדיוק ממול, היתה חורבה עם קומה למעלה, הגיעו גרמנים. והם העלו את הסולם, כדי שהגרמנים לא יוכלו לעלות. אבל הגרמנים הסתדרו, אחד מהם עלה למעלה, היו הרבה יהודים למעלה, אולי 20, אני יודע כמה הסתתרו שם .... ..... ..... זרק בדיוק ממול צלחת על האדמה, וירה. ... ירו בכולם, אני ראיתי את כל זה בעיני.
לאחר מכן היה ....., הגיעו גרמנים ל...., היכן שהיה בית החרושת לשמן. הגיעו כמה גרמנים, ושאלו איפה יש פוף, הנשים שהולכות עם גברים, ...... הם עשו זאת כדי להרויח חתיכת לחם או נקניק, לחיות. הגיעו עשר נערות, יפהפיות, נערות צעירות, בנות 18-20. והם הגיעו לגרמנים. אבל הגרמנים אמרו:.. .... יש עגבת. וירו בכל עשרת הנערות. ראיתי את זה במו עיני. אני נזכר מעט מעט. אני לא יכול לזכור הכל, אבל ברוב הדברים אני נזכר מעט מעט.
מ: אדון פישמן. כמה נכדים יש לכם?
ה: לבן הגדול יש שלש בנות גדולות, שתים באוניברסיטה, ואחת עדיין בצבא. ולבן הקטן יש שני ילדים, לאחד יש בר מצווה בעוד חודש, וילדה בת 15-16.
מ: הגדול מהנדס, נכון?
ה: ואשתו של הגדול היא פרופסור, אילו אומר לכם מי היא כלתי מהבן הגדול, לא תאמינו לי בעצמכם.
מ: מי היא?
ה: בפתח תקווה בבית חולים בילינסון, יש מכון, פרופסור ד"ר פנינה פישמן. היא עבדה בבית חולים השרון. ... נסגר שם. היא המציאה תרופה לסרטן הריאות, להציל את חולי סרטן הריאות. היא קיבלה פרס באמריקה. היא נוסעת בכל העולם למסור הרצאות ברופאה, גם כעת היא לא בבית, היא באמריקה.
מ: תאמר, אדון פישמן. מה אתה רוצה לומר לילדים, לנכדים.
ה: גבירתי האהובה. לנכדים שלי מהבן הגדול סיפרתי יותר. אני אומר לכם דבר אחר. הבת האחרת, ... זו שכעת באוניברסיטה, רצתה לנסוע לפולין, לאושוויץ. אמרתי להם: אל תסעי, אני לא ארשה לנסוע, כי מה היא תראה, רגליים, .. מתים. אני רציתי להרגיע את העצבים. אני רציתי לנסוע דווקא לצ'רנוביץ, שם נולדתי. כי עשיתי הרבה תמונות, במוזיאון בצ'רנוביץ השארתי הרבה תמונות. אבל לצערי הרגליים שלי חלשות, אינני יכול ללכת, קשה לי. הבן הגדול רוצה לנסוע, שם בדירה שלי, אלו שתפסו את הדירה שלי, אני בטוח שהאנשים כבר לא יכולים להיות בחיים, אבל התמונות שלי נמצאות. עשיתי הרבה ציורי שמן מאסליקראסקי. אני זוכר בעל פה שציירתי תמונות במוזיאון. אני זוכר זאת כמו היום, ציירתי גוי עם ה... .. עם ה.... על השכם, עם מעיל הפרווה. אני זוכר כל מה שציירתי. ישנם תמונות. ציירתי עם האמנים הגדולים ביותר, עם האקדמאים הגדולים ביותר. הייתי הצייר הצעיר ביותר, והכשרוני ביותר, קיבלתי ....[37], מלבד מה שהרווחתי, קיבלתי ... מהממשלה.
אבל מה אני יכול לעשות, גבירתי האהובה, אני זקן, וכל יום מתרופף בורג במקום אחר. אינני יכול לעשות כלום. כשבמכונה משתחרר בורג לוקחים אחר, עט, לוקחים עט אחרת. אבל באדם אי אפשר כבר לעשות כלום. אני אומר לכם דבר אחד, במחנה נהייתי חולה, אני עבדתי אצל הפרטור, הייתי שלד, הגעתי מהמחנה מעבר לבוג, שלד. ... תרופות. קיבלתי הכל. אני זוכר זאת כמו היום, כבר אולי 30 שנה, הייתי בתל אביב - יפו, ... אשה זקנה, אולי בת 70. אמור לי, האם אתה לא הצייר מברשד? אמרתי: כן, זה אני. אתה לא מזהה אותי? אמרתי: לא. אני האשה, הרוקחת, שהוציאה לך במחנה את התרופות כדי שיצילו אותך. כבר שנים, לא ביום ולא בלילה, אני מסביר לכם. אני אספר לכם שלש ..., או ארבע, אני לא אגמור.
מ: אדון פישמן, היה בריא.
ה: היו גם אתם בריאים.
מ: תודה רבה.
ה: אין בעד מה.
אני יכול לומר עוד דבר אחר. יהיה לי לילה ..., אני הרגעתי[38] את העצבים, חד וחלק. עברתי מידי הרבה. בבית הקלטתי בעצמי כמה קלטות, יש לי טייפ בבית, הקלטתי ביידיש, עברתי הכל. מה אני יכול לעשות.
מ: תודה רבה.
ה: אין בעד מה.
[1]שם הרחוב.
[2]כנראה: לצפות, לדרוש. אולי: להלוות.
[3]תלמוד תורה.
[4]את השפה העברית.
[5]לא ברור לי למה הכוונה. אולי בית ספר לעיצוב.
[6]נראה שהוא הבין בתחילה שהכוונה היא האם הוא זוכר כלל את החגים היהודיים.
[7]כנראה: להצטרף.
[8]מזכיר את שמות הרחובות שהוא עבר דרכם.
[9]כנראה: מצבעה.
[10]אולי: לא היה שם.
[11]הוא אכן נזכר שזה היה בוודאות ב-22 באוקטובר.
[12]כנראה מין בד מסוים.
[13]כנראה: דוד, סיר.
[14]נראה לי: לא יכלו להוציא את הישבן החוצה
[15]כנראה סוג של נעליים או מגפיים.
[16]כנראה: התבניות
[17]לא הצלחתי להבין למי הכוונה, אבל נראה שמדובר בבעל דרגה גבוהה ברשויות ברומניה.
[18]כפי הנראה הוא ביקש ממנו לצייר תמונת קיר מתמונת פספורט.
[19] אולי: של אשתו.
[20] צייר.
[21] כנראה: שונאים, רודפים.
[22] אולי: הוא אמר.
[23] כנראה הכוונה לטלאי הצהוב.
[24] מפקד הפלוגה.
[25] מפקד הקוזקים.
[26] ראשי תיבות של: Süd deutschland - דרום גרמניה.
[27] הקאפו אמר:
[28] 'עצור' ברוסית.
[29] מין דגן או קיטנית.
[30] אולי: הקימו דוכן בשוק הגויי.
[31] אולי: מחופש לקצין S.S.
[32] אולי: ואני שואלת.
[33] אולי: ואני.
[34] שם המוסד ברוסית.
[35] אולי: הנה הוא הולך שם.
[36] אולי הכוונה למשכורת, קיצבה.
[37] אולי: פרס, מילגה.
[38] אולי להיפך: זעזעתי.