מודל פיסק
ג'והן פיסק הציע מודל תרבותי לתהליך התקשורת.
המודל מדגיש את יחסי הגומלין שבין הגורמים השונים שמשתתפים בתהליך התקשורת – כל הגורמים משפיעים (כל אחד על כל אחד אחר) ותהליך הזה מקבלים הטקסטים את המשמעויות שלהם.
במודל קווי בו המוען מעביר מסר לנמען
במודל מעגלי המוען מעביר מסר לנמען וזה מחזיר למוען משוב/מסר משלו.
המודל הסמיוטי של פיסק מתאר מצב בו המוען והנמען נמצאים בהשפעה הדדית (זה על זה)
המודל הסמיוטי של פיסק מראה כיצד נוצרות משמעויות לטקסט התקשורתי =
היחסים בין המוען לנמען, הטקסט עצמו, המציאות בתוכה מצויים המוען, הנמען והטקסט – כל אלו משפיעים זה על זה ולוקחים חלק בעיצוב המשמעויות של הטקסט.
מאפיינים סוציו אקונומיים ותרבותיים משמשים גורם חשוב באופן בו הנמענים מפענחים מסרים ומעניקים להם משמעויות. התרבות אליה אנחנו שייכים והקהילה בה אנו חיים משפיעים באופן מכריע כיצד נבין מסרים תקשורתיים.
מה זה אומר?
אין פענוח זהה של כלל האזרחים לתכנים תקשורתיים.
הרקע ממנו אנחנו מגיעים משפיע על אופן הפענוח של המסרים בתקשורת: מגדר, גיל, מצב כלכלי, מוצא אתני, אמונה, ערכים, אידיאולוגיה, מקום מגורים ועוד – כל אלה משפיעים על האופן שבו המוען מעצב את המסר ומשפיעים על האופן שבו נמענים שונים מפענחים את המסרים.
לכן, לכל טקסט תקשורתי יתכנו תמיד פענוחים שונים – אנשים מתרבויות שונות, בעלי רקע שונה או השקפת עולם שונה יפענחו את הטקסט בצורות שונות.
חשוב לזכור, פיסק התמקד בתרבות ולא באדם הפרטי – זה לא מצב בו "כל אדם מפענח בצורה שונה" (במצב כזה לא תיתכן תקשורת בין אנשים), אלא אנשים מקבוצות שונות מפענחים בצורה שונה.
את השיר "אין לי ארץ אחרת" כתב אהוד מנור בזמן מלחמת לבנון הראשונה (1982) כשיר מחאה.
במהלך השנים אימצו את השיר הן אנשים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית והן אנשים מהצד הימני – כל קבוצה הציעה פענוח שונה של השיר וכל אחת מהן השתמשה באותו הטקסט לצרכים שונים
(ראו בכתבה המוזכרת למטה).