מישהו לרוץ איתו
עלון מקוון למורי ספרות בממ"ד
במקום הקדמה
העלון שלפניכם עוסק במתן תורה מזוויות שונות, בפתיחת העלון טעימה מהגות בענייני תורה וספרות, מדרשים על הגיורת - רות, וסרט קצר על גרה מודרנית המעניק אינטרפרטציה עכשווית למגילת רות.
בהמשך חילקנו בין החטיבה העליונה לחטיבת הביניים. בחטיבה העליונה הצעת הוראה מענגת של זיוה קוסופסקי, עם כתיבה יוצרת , וכן, הסבר של הפיוט "יעירוני רעיוני" מאת ליאת דהן.
בחטיבת הביניים הצעת הוראה מאת מירב אפרתי, ולימוד מדרש מאת אלקנה שרלו.
לסיום, מדור חדש של מורים המספרים מהשטח- והפעם: מירי זנודה מאולפנת צפירה, ומירי וידן וענת מורן עם פינת התלמיד המאתגר.
נשמח מאוד לקבל חומרים לעלון הבא.
תהנו וחג שבועות שמח
דבר המפמ"ר (ית), ד"ר טלי יניב
הרב ליכטנשטיין זצ"ל במאמרו: "עשה תורתך קבע-מרכזיותו של תלמוד תורה" כותב:
"ישנו יחס מעגלי בין יראת שמיים לבין הדבקות בתורה. ככל שמתעצמת אחת, כך גם השניה. על האדם לפתח דינאמיקה דיאלקטית בין שתי אלו. ככל שאדם עוסק בתורה בגלל שהוא רואה אותה כדבר שניתן מאת הקב"ה, בתור תורת ה', הרי שהקשר שלו לתורה יושפע מאוד מרמת הקשר שלו לה'."
לכבוד חג מתן תורה, נזכור שלנו , המורים לספרות יש ערוץ נוסף לחנך ולהתחנך ליראת שמיים. העיסוק ביצירות, המשקפות את הקשר בין אדם לבוראו , במדרש, בסיפור החסידי, בפיוט ובשירה אמונית מודרנית יוצר חיבור לחוויה הדתית במישור הקוגנטיבי והרגשי.
לקראת חג השבועות המתקרב ובא נוכל לשלב בתוך הלימוד גם התייחסות ליצירות ספרותיות אשר מתארות את החוויה הרגשית והאמונית המתקיימת בין האדם לבוראו. על כך בגליון שלפנינו.
גיורת מודרנית
הרב סבתו מתאר בראיון כיצד עולם הספרות ועולם התורה משתלבים
ראיון עם הרב חיים סבתו, המסביר את ההתאמה בין עולם הספרות לעולם היהדות: "הערכים של הספרות מלאים בערכים יהודיים. כך גם בתפילה ובפיוטים, תמיד תימצא התבטאויות שיריות".
חטיבה עליונה
לרחף בחלל- כתיבה יוצרת מאת זיוה קוסופסקי, מורה באולפנת חורב ומדריכה במחוז מנח"י
בס"ד
"שיר הוא ביטוי של רעיונות או רגשות בשפה שאיש אינו עושה בה שימוש שכן איש אינו מדבר בשירה"
(פסואה פ., ספר האי נחת, תל אביב ,2000, עמ' 492. )
בשמונה שורות קצרות, מציירת לנו זלדה שלוש תמונות, כל תמונה פותחת במילת שלילה, נדמה לנו שהיא מדברת בשפה שאיש אינו מדבר בה - רק היא.
אנחנו יוצאים עכשיו לטיול בדמיון בעקבות השיר, בדרך נדמיין ונכתוב בעקבות שאלות שנעלה או קטעי העשרה שנקרא, בסוף נגיע למתן תורה, לדרך חיים שמושתתת על אמונה ומוסר. הדרך תהיה רצופה בתחנות ובעיקר נשאל: מה אומרת הדוברת בשיר? מה אנחנו שומעים?
הדוברת בשיר אומרת לנו את מה שכולנו יודעים - שמתן תורה היה מתנת חיים לנו לעולם. אבל היא אומרת זאת באופן לא מקובל וזה לא מקרי, זה מה שגורם לנו להגיע לתחנה הסופית עשירים יותר.
1. מה הן שלוש התמונות המתוארות בשיר נדמיין לנו אותם כתמונות –
- מרחפת בחלל,
- פוגשת ענן שמאיים עליה, הוא יכול לבלוע את הפס הדקיק שבליבה,
- שומעת קולות וברקים- מעמד הר סיני בלעדיהם אין לה קיום.
2. נדמיין שהדוברת בשיר מטלפנת לחברה ומשוחחת איתה. כתבו לעצמכם מה הייתה אומרת על מצבה בכל תמונה.
תדמיינו שיש בלון של קומיקס איזה משפט הייתם ממלאים בתוכו.
בואו ונמיר את התמונות למשפטים של אישיות מסוימת מה היא אומרת?
אילו משפטים הייתה אומרת לה בתמונה הראשונה, באילו מילים הייתה משתמשת,
....תלושה....רוצתה לרחף...אבל גם קצת מפחדת מאובדן דרך.... אני עצלה... מתבטלת....אוי ריחפתי....כמה היה נעים לרחף.....
ובתמונה השנייה- מהו טוב. מהו רע? יש הבדל?מי אומר?
ובשלישית.....
# ניתן גם לצייר ממש קומיקס ולבקש מהתלמידים למלא את הבלון שמייצג את המלל המתאים לתמונה.
# ועוד אפשרות - לכתוב את השיר ללא מילות השלילה "לא" "פן", "אין", לבקש מהתלמידים לומר מה הם שומעים מהשיר, ולאחר מכן להוסיף את מילות השלילה, ולהשוות בין המסרים ולשאול- מה מתאים לי? מה הייתי רוצה להיות?
3. ועוד אתגר לדמיון לאור השיר הזה:
איך נראה הפס המפריד בין טוב לרע? איזה צבע יש לו? איפה הוא נמצא? מה תפקידו? האם הייתי רוצה להתעלם ממנו ? מתי אני שומע אותו?
זה המקום לשתף באנקדוטה מעניינת הקשורה בשיר הזה, מספר ד"ר דרור גרין, מבאי ביתה של זלדה המשוררת:
למעשה, זלדה בכלל לא כתבה את השיר הזה, ולא העלתה אותו על הדף. כמו שירים רבים אחרים שלה, היא חיברה את השיר ושיננה אותו בדמיונה. כשבאתי לבקש ממנה שיר ל'פיוט' היא ביקשה ממני לשבת ליד שולחן העץ הגדול שבסלון, ולכתוב בזמן שהיא מדקלמת בעל-פה את השיר.
וכך קרה, שכאשר ביטאה זלדה את המלים "פֶּן יִבְלַע עָנָן אֶת הַפָּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי" אני שמעתי וכתבתי "אֶת הַפָּז הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי". המטאפורה של זלדה היתה פשוטה, והתייחסה לשבריריות העדינה של הבחירה המוסרית בין טוב לרע, כמו "פָּס דַּקִּיק" וכמעט בלתי-נראה.
כאשר נדמה היה לי שאני שומע את המלים "הַפָּז הַדַּקִּיק", פירשתי את השיר באופן שונה, ההופך את הבחירה הטכנית בין טוב לבין רע, הנובעת מחוקים שרירותיים, לערך חיובי הנובע ממעשה הבחירה עצמו, ומעניק משמעות לחיינו.
כשהבאתי לזלדה את השיר המודפס היא מיד זיהתה את הטעות, אך לא כעסה ולא התאכזבה, וקיבלה זאת ברוח טובה. גם מאוחר יותר, כשצירפתי את השיר לספר ובו מבחר משירי 'פיוט', היא לא ביקשה שאתקן את טעותי. בספר השירים שלה מופיע השיר כפי שנכתב במחשבותיה, ולמרות זאת נדמה לי שזלדה כיבדה את הפירוש השונה שלי, ולכן אני שב ומדפיס את השיר כפי ששמעתי אותו מפיה. ואולי זלדה עצמה תהתה איך פס דקיק אחד מבדיל בין האות ס' לאות ז', בין "פס" ל"פז", ומעניק לשיר משמעות חדשה?
ד"ר דרור גרין (לקטע עצמו)
אפשר לתת לתלמידים לבחור עם איזו גרסה הם מזדהים, עם זו של המשוררת או זו ששמע דרור גרין? כיצד רואים את ההבדל בין הגרסאות?
כיצד היו מגיבים במקום המשוררת זלדה ומה מעידה תגובתה על אופיה?
4. בחלק האחרון אומרת המשוררת אמירה נחרצת וחד משמעית –
" אין לי קיום
בלי הברקים והקולות
ששמעתי בסיני."
שאלות שהתעוררו בי עם קריאת מילים אלו של התמונה האחרונה :
למה מתוך כל מעמד הר סיני נבחרו הקולות והברקים בתמונה זו?
אם מדובר על קולות וברקים למה היא מציינת רק את חוש השמיעה?
איך השיר הזה מכין אותי לקיום אחרי מעמד הר סיני ומהו בשבילי מעמד הר-סיני?
שאלה למטיבי לכת:
הסבירו את היחס בין שתי התמונות הראשונות בשיר לתמונה השלישית,
על פי הציטוט הבא "כל מגרעת הייתה כלי קיבול לזרזוף האור". לאיזו חוויה בחייכם מתקשרת כל תמונה?
(הר-שפי ס. שמש שקוהלת לא ידע הקיבוץ המאוחד תל אביב תשע"ד, עמ' 8.)
בחזוני, אלו שאלות שנוכל לאורן לשבת ביחד מורים ותלמידים בצוותא ונכתוב ונשתף עד אור השחר.
ויש גם לחן עדין לשיר של חגית והילה כפיר
ולמעוניינים בהעשרה ניתן למצוא תרגילי כתיבה יוצרת לחג השבועות:
קפלון י. ראיתי והנה 74 תרגילי יצירה בהשראת פרשות השבוע ומועדי ישראל, בית אב, ירושלים, 2004.
יעירוני רעיוני
יְעִירוּנִי בְשִׁמְךָ רַעֲיוֹנָי/ וְיָשִׂימוּ חֲסָדֶיךָ לְפָנָי
הֱבִינוּנִי דְּבַר נֶפֶשׁ יְצַרְתָּהּ / קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינַי
וְלִבִּי רָאַךְ וְיַּאֲמֶן בָּךְ / כְּאִילוּ מָעֳמָד הָיָה בְּסִינָי
דְּרַשתִּיךָ בְּחֶזְיוֹנַי וְעָבַר / כְּבוֹדְךָ בִּי וְיָרַד בְּעֲנַנָי
הֱקִימוּנִי שְׂעִפַּי מִיְּצוּעַי / לְבָרֵךְ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ ה'.
יעירוני רעיוני- מאת ליאת דהן, מורה באולפנת דרכי נועם, פ"ת
יעירוני בשמך רעיוני: מעמד הר סיני של הנפש ברשות לשבועות לר' יהודה הלוי
ר' יהודה הלוי (1141-1075 לערך), המשורר והתיאולוג בן טודלה, מן המשוררים הגדולים ביותר בימי תור הזהב בספרד המוסלמית ובתולדות עם ישראל נודע בשערים גם בשל ספרו התיאולוגי-פולמוסי, ס' הכוזרי (שמו המקורי של החיבור: ספר הראיה והמענה על אודות הדת המושפלה); ספר זה כולל כפי שהראו מחקרים לא-מעטים ידיעות מקיפות בפילוסופיה ערבית, ספרות מדעית ובדתות, בכתבי מיסטיקונים צופיים ותיאולוגיים שיעיים. כללו של דבר, הלוי שקד לעמוד על משמר דת ישראל ואמונת ה' דווקא בשעה שבה כוונו פולמוסים דתיים כנגד הקהל בספרד, וכן נעשו פעולות לא-מעטות על מנת לטשטש את הדרך הדתית-היהודית ולהבליע אותה בדת האסלאם ובתרבותה. יתר על כן, הוא יצא כנגד מגמתם של פילוסופים בני העם היהודי לפרש את המקרא בדרך אלגורית, המפקיעה נסים או שינוי דרכי הטבע, ממשמעם הפשוט. הלוי כמובן לא שלל את הכוונת-הטבע על ידי האל ואת השגחתו על ברואיו, אלא ביקש לטעון כי נוסף על הדרך הטבעית, האל הכול-יכול עשוי להתערב ולשנות ממה שנתפס בידי אדם כסדר טבעי שאין ממנו חריגה. בכך, לא שלל הלוי את מדעי הטבע של תקופתו, אך סירב להעניק להם ולהכרת הטבע של האדם את המלה האחרונה. לדידו, חכמת הבורא אינה מוגבלת וכך גם יכולתו לפעול ולהתגלות לבני בחיריו. זאת ועוד, בין מפעליו הגדולים של הלוי נמנים מאות שירי קודש, שבהם ביסס את חיי אמונתו. שירים רבים מעטרים את התפילה היהודית-ספרדית, מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של הליטורגיה היהודית, מוכרים ומושרים עד עצם ימינו ברוב-עם.[1]
שיר קודש כזה הוא פיוט הרשות,[2] הפותח את תפילת מעריב של חג השבועות, חג מתן תורה ונועד להיאמר לפני תפילת "ברכו", להזכיר לכל הקהל יחידים ורבים באיזו שעה עומדים-הם ולנוכח מי. וזאת לשון הלוי:
יְעִירוּנִי בְשִׁמְךָ רַעֲיוֹנָי/ וְיָשִׂימוּ חֲסָדֶיךָ לְפָנָי
הֱבִינוּנִי דְּבַר נֶפֶשׁ יְצַרְתָּהּ / קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינַי
וְלִבִּי רָאַךְ וְיַּאֲמֶן בָּךְ / כְּאִילוּ מָעֳמָד הָיָה בְּסִינָי
דְּרַשתִּיךָ בְּחֶזְיוֹנַי וְעָבַר / כְּבוֹדְךָ בִּי וְיָרַד בְּעֲנַנָי
הֱקִימוּנִי שְׂעִפַּי מִיְּצוּעַי / לְבָרֵךְ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ ה'.
אחת הפנים המודגשות ביותר בפירושו של ר' יהודה הלוי למעמד הר סיני בספר הכוזרי היא הראִיה הנבואית של כל העם אשר חנה סביב ההר, ועדותם שאינה משתמעת לשתי פנים שנמסרה לבני הדורות הבאים, דור אחר דור; בכך למשל, נבדל הלוי מר' משה בן מימון (הרמב"ם, 1204-1138)— לדידו, שמעו בני ישראל רק את שתי הדיברות הראשונות מפי הגבורה (ללא ראיה נבואית וללא שמע דברים. אלא שמעו קול, ללא חיתוך דיבור, וממנו הבינו בשכלם את שתי הדיברות הראשונות—אנוכי ולא יהיה לך); כל יתר הדיברות נמסרו להם מפי משה רבנו, גדול הנביאים והפילוסופים-המחוקקים בכל הדורות.
שירו של הלוי, נאמן לאופן שבו ביאר את מעמד הר סיני בספר הכוזרי, כולל פעלים רבים המעודדים את המתפלל לזכור כי הוא נכנס לחגיגת הרגל (שבועות הוא אחד משלושת הרגלים בהם היה העם עולה אל בית המקדש בירושלים בעת שעמד על מכונו) וכמו עומד בעצמו מתוך אותה חוויית רוממות והתגלות של מעמד הר סיני בליל מתן-תורה; פעלים כגון: יְעִירוּנִי, הֱבִינוּנִי, דְּרַשתִּיךָ, הֱקִימוּנִי וחיווי אישי כגון: וְלִבִּי רָאַךְ וְיַּאֲמֶן בָּךְ / כְּאִילוּ מָעֳמָד הָיָה בְּסִינָי קוראים לקהל המתפללים, להתעורר למעמד התפילה החגיגית. להבין, כי אין זה ליל ככל הלילות, אלא עת רצון, וכי כל העומד הלילה בתפילה ודורש את אלוהיו כמוהו כמי שעמד בהר סיני בליל מתן תורה.
כאמור, לא את מעמד הר סיני לבדו מדגיש הלוי, כי אם את חגיגת הרגל, שבו נצטוו בני ישראל במצוות הראיה, כלומר: להיראות בפני ה' במקום אשר יבחר. כך שבמידה רבה גם שלושת הרגלים קשורים הם להיראות העם בפני אלוהיהם בהר סיני, במקום אשר בחר לראשונה ליתן להם את תורתו. גם בית המקדש, שאליו היו לפנים נוהגים לעלות לרגל, וכן— בית הכנסת, בבחינת "מקדש מעט", קשורים הם לדעת הלוי לאותה התגלוּת ראשונה של אלוהי ישראל ברוב-עם והדרת-מלך לפני הר סיני. כך או אחרת, העמידה בתפילה בערב חג שבועות, מצדיקה לדעת הלוי התעוררות מיוחדת, והכנה של נפש המתפלל לעור ולהקיץ מתוך תרדמת השיגרה, ומכל הדאגות והעצבונות שמעורר הזמן, ולברך באמת ובתמים את שם כבוד ה'.
כמה הדגשים נוספים בפיוט של הלוי: ראשית, ברמה הפרטית, מדגיש הלוי את חגיגיות המעמד. יום מתן תורה הוא לדעתו יום שבו הוא חש יותר מתמיד את ההשגחה האלוהית שבחסדה מעלה באדם רעיונות ורגשות, הנחווים בנפש ומובנים בשכל. יום מתן תורה אפוא הוא יום שבו יש לזכור לא את מתן התורה בלבד, אלא גם את דבר יצירת הנפש באדם, שבאמצעותה יכול הוא להבין ולחוות את דברי התורה, את חסדי ה', ואת השגחתו על ברואיו. מתוך כך מתעורר המשורר לראות ולהאמין כאילו היה הוא-עצמו בין מקבלי התורה לעוצם הפליאה וההתרגשות. הוא חש בעצמו את גודל המעמד ועוצמת החוויה, ולכן מעודד את קהל המתפללים, כי מי שחש ומבין את מהות הפלא והחסד שבתורה ובאופן שבו היא רוחשת בנפשו של המאמין בן-ישראל, חש הוא כמי שזכה להתגלוּת של כבוד אלוהים (המימד האלוהי המתגלה לנביאי ישראל, איש ואיש כמעלתו ודרגתו). זהו, לדעת המשורר, מעמד הר סיני של הנפש; מעמד של הנפש ההומה ויוצאת מכליה לברך את שם ה' ולקבל מתורתו. הלוי אכן מתאר את החוויה החזיונית-נבואית כהיפקחותה של עין פנימית בנפש האדם.
בנוסף, החזרה בפתיחה ובחתימת הפיוט על המלים: בְשִׁמְךָ ו- לְבָרֵךְ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ רומזת לא רק לפתיחת התפילה (שליח הציבור קורא: ברכו את ה' המבורך) אלא גם לתפיסתו של הלוי את 'העניין האלוהי' (בערבית-יהודית: אלאמר אלאלאהי) הקשור באופן ייחודי לבני ישראל (בספרו של הלוי הכוזרי). לדעת הלוי, עם ישראל מיוחד מכל העמים ב"עניין האלוהי" כלומר, בזיקתו ובמסוגלתו לזכות ברוח הנבואה, לחזות באור ה' (הכבוד האלוהי), ולחוּל בו רוח הקודש. הואיל והלוי נוטש את הקריטריון השכלתני ולטעמו הנבואה ורוח הקודש כרוכים הם במעלתם הייחודית של ישראל, אין לו בעיה, כלעומת פילוסופים יהודיים אחרים, להסביר כיצד זכה העם כולו להתגלות ולנבואה מול הר סיני. התנאי היחיד לדעת הלוי הינו התקדשותו של העם והכנתו המוסרית בלבד, ואינה נוגעת לכושרם השכלי או לקניין ידע מדעי. לכך בדיוק הוא מזמין את ציבור המתפללים השוהה בבית התפילה— להתעורר מוסרית ולהתקדש לקראת עבודת ה' ביום החג, הוא יום מתן תורה, להביא את הנפש לדביקות בתורתו ובשמו הגדול, ומתוך כך לחזות בנפלאותיו.
הלוי גם מבקש להחזיר את שומעיו וקוראיו אל תמונת ההתגלות המקראית של כבוד ה' לפני משה רבנו בנקרת הצור (שמות ל"ג 23-17; שמות ל"ד). משה מבקש לחזות בכבוד האלוהי, אך זוכה להבטחה לחזות רק באחריתו; משה מתבקש שם גם לעלות בשנית אל הר סיני עם הלוחות השניים (אחר פרשת עגל הזהב, שבעטיה שיבר את הלוחות הראשונים). בטרם הוא זוכה להתגלות כבוד ה' שָם, נאמר כי: וַיֵרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִתְיַצֵּב עִמוֹ שָׁם וַיִקְרָא בְשַׁם ה' ׁ(שמות ל"ד 6), רוצה-לומר: קריאתו של האדם המתקדש ומכשיר עצמו להתגלוּת ולחזות בכבוד ה' מקדימה בהכרח את ההתגלוּת עצמה ואת חוּל רוח הקודש בו. כל אלו בלולים בדברי הלוי: דְּרַשתִּיךָ בְּחֶזְיוֹנַי וְעָבַר / כְּבוֹדְךָ בִּי וְיָרַד בְּעֲנַנָי // הֱקִימוּנִי שְׂעִפַּי מִיְּצוּעַי / לְבָרֵךְ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ ה'. בסופו של דבר, הלוי אינו מדבר רק על כושרה של נפשו לחזות בכבוד ה' אחרי התעוררותה המוסרית והתקדשותה לעבודת האל (הכנתה לקראת חג מתן תורה). אלא על כושרם של כל בני ישראל, כל פרט ופרט מבני ישראל תלמידי משה. כמובן, אין הלוי מרחיק לכת לטעון כי מי מהמתפללים שווה בהשגתו למשה, אבל הוא טוען כי כל העדה עשויים להתקדש ולעמוד בתפילה כאילו שהיו עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה. בכך כורך הלוי בין האישי ובין הלאומי (כמקובל בפיוטי הרשות) ומתווה דרך לילך בה לקהל המתפללים לדורי דורות, המעלה על נס את מעלתו הנבואית-חזיונית של עם ישראל לפני המקום.
[1] באתר הזמנה לפיוט: http://www.piyut.org.il מובאים כשלושים פיוטים שהולחנו לשירי ר' יהודה הלוי, רובם המכריע שירי קודש. לאחרונה, הלחינו המוסיקאית-היוצרת אתי אנקרי אלבום שלם משיריו, והמוסיקאית-המבצעת מורין נהדר ביצעה אף היא כמה מפיוטיו.
[2] על פיוטי רשויות, על המקוריות שנדרשה בהן מן המשורר, על מעמדם כפותחים את התפילה, וכן על כך שמיזגו בין תכנים אישיים ובין תכנים לאומיים, מה שמתאים במיוחד לאישיותו של ריה"ל: עזרא פליישר, שירת-הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשס"ח, עמ' 396-395.
מרים שפץ, מורה באולפנת רעיה, בית אל
והתורה הזאת, אמרו לי, יהלום.
נגעתי ברפרוף על פניה, וידי פצועה. נרתע לאחור.
מרחוק הבטתי. אוחז בפצע. יודע- קשה וחד.
והתורה הזאת, אמרו לי, יהלום.
ביקשתי קרבה ואור
ביקשתי יהלום בוהק
נגעתי אט. מרים אל ליבי את ליבי
ממלא ידָי.
והתורה הזאת, אמרו לי, יהלום.
וכבד לי משאו בדרך
(לא תמיד הארון נושא את נושאיו)
פסעתי אט. והוא מאיר לי אפילת ימים.
גם אם תרחק דרכי
יודע ומעפיל בהר וכושל ושוב עולה
מבקש לנושאו עימי.
חטיבת ביניים
"ירק לשבועות" / שלום עליכם - הצעת הוראה מאת מירב אפרתי, מורה באולפנת עפולה ומדריכה לחט"ב במחוז צפון
לפניכם הסיפור הסרוק:
עבודת הכנה לפני לימוד הסיפור:
1. א. מה אומר לכם המושג: "שלום עליכם"?
ב. הייתם מעלים על דעתכם שזה כינוי לסופר?
2. כתבו בגוגל: "שלום עליכם" וסכמו על הסופר: "שלום רבינוביץ" על פי הדגם לסיכום על אישיות:
זמר"תי: זמן מקום רקע תחום ייחודיות כתיבתו
3. עיינו בקיצור שולחן ערוך וכתבו אודות מנהג שנוהגים לעשות בחג השבועות הקשור למראה הבית ובית הכנסת.
4. לצורך הבנת הסיפור שנקרא בשיעור הבא, חפשו באינטרנט פרטים על הפרח חמנית. הביאו תמונה של הפרח.
5. עיינו בשמואל א פרק יז. סכמו ב2-3 שורות את האירוע במחברת.
6. בשיעור הבא נקרא סיפור של הסופר "שלום עליכם" הנקרא: "ירק לשבועות". לצורך הבנת הסיפור עליכם לקרוא היטב את פירושי המילים הבאות:
יחידי= לבד
נגיד = שר, מלך
נכרי = זר
כלי זין = כלי מלחמה
ערל= גוי
מהלך השיעור:
לאחר בדיקת העבודה, המורה תקרא את הסיפור עד לשלב הגעת הגנן ("שתי דחיפות נמרצות")
חשוב מאוד לקרוא קריאה רהוטה. השפה לא קלה והקריאה מאוד משמעותית פה.
המורה תבקש מהכיתה לתאר מה קורה בגינה, איך קרה מה שקרה לילד.
הילד נכנס למצב של דמיון.
כאן כדאי ללמד את ההבדל בין דמיון לבין מציאות
להביא הגדרה מהמילון, יחד עם דוגמאות מהחיים.
מה קורה לאדם שמחליף בין הדברים? לפעמים זה עלול להיות מסוכן.
מצד שני, אדם שלא חי קצת בדמיון, ורק מציאותי לגמרי- גם זה קצת מסוכן.
המשך קריאה
(כדאי להסביר שהכינוי "אחרים" מתייחס לגויים.)
להלן מבחר הצעות להתייחסות והוראה בכיתה:
1. התייחסות לכותרת: מה הקשר בין הכותרת של הסיפור לבין מעשהו של הגיבור?
כאן המורה יכולה לפתח דיון עומק. הכותרת אירונית מכיוון שהילד בערב שבועות, יום מתן התורה, על שלל ציוויה המוסריים, הולך ובחוסר תשומת לב, ומתוך שקיעה בעולם הדמיון הורס ומחבל בצמחיה ובגן הפורח. התורה מעניקה לנו באמצעות צווים והוראות דרך חיים מדוייקת שלפיה יש לנתב את חיינו, אך, גם מזהירה באופן כללי: "והייתם קדושים". שאלה לדיון להבנת האירוניה- על כמה דיברות עבר הילד במעשהו? (כבד את... לא תגנוב... )
2. התייחסות למטאפורה המרכזית בסיפור:
המורה תשאל איזו מטאפורה יש בסיפור?
בתחילת הסיפור המספר הולך לקטוף ירק לשבועות, והוא מתאר את השמחה העצומה והחופש הפתאומי שניתן לו: "הייתי בעיני כציפור דרור", הוא חש שיש בידיו שלטון על השדה וכל מה שהוא מכיל: "כמושל צעיר ותקיף". אלו דימויים המתייחסים לתחושות המספר.
בהמשך לתחושה זו, מופיעה המטאפורה המרכזית בסיפור. מהי?
פרח החמנית.
נבקש מהתלמידים להשלים באופן מלא:
למה מדומה צמח החמנית? ("גלית הוא זה, גלית הפלישתי עצמו אשר בא לחרף מערכות אלוהים חיים!")
מיהם צמחי הפול? ("הלוא כל רואם יכירם! אנשי חילו הם, מחנות הפלישתים")
וצמחי הכרוב? ("עמלקים הם, בני בניו של עשיו הרשע")
באמצעות המטאפורה נוצרה משמעות חדשה של השדה כאיזור קרב והילד כמגן וכנציג העם היהודי, הנלחם באוייביו.
3. התייחסות לאנלוגיה:
בין הילד המספר- לגוי המבוגר ישנה אנלוגיה ניגודית.
נשאל את התלמידים: מה הקשר בין שני הגיבורים בסיפור?
היה ביניהם קשר של חיבה. וכן, קשר של ניגוד.
מהם נקודות הניגוד בין הדמויות?
א. הילד מגיע אל השדה מתוך שמחת מצווה והתלהבות. ואילו הגוי מגיע אל הגינה מתוך מעשה יומיומי, אפרורי. הגוי מתואר כדמות גסה וגמלונית, בעל בגדים קבועים מצמר, מגפיים כבדות, והתנהגות קבועה של לקיחת הלוואה והחזרתה.
ב. הילד הינו בעל דמיון עשיר ויכולת להתנתק מהעולם המציאותי. הוא עשה את מעשהו משום שחש באמת ובתמים כי השדה הינו אוייבי ישראל. ואילו הגוי, בראותו את הילד אינו מסוגל כלל לדמיין ולחשוב מדוע נעשה מעשה כזה. הוא רואה את אשר לפניו- חורבן והרס גמור.
משימות לתלמידים:
1. תאר את תחושות הילד בתחילת הסיפור ובסופו
2. תאר את מראה השדה. ניתן לבקש לצייר את מראה השדה ההרוס.
"נמשלה תורה ל..." לימוד מדרש מאת אלקנה שרלו, מורה במדרשיית אמי"ת קמה, ירוחם
בלימוד זה נכיר את אחד מסגנונות המדרש הנפוצים בנוגע לאופיה של התורה: "נמשלה תורה ל...", או ביטויים דומים המחברים בין התורה לבין חפצים שונים מהעולם המוכר לנו.
לפני שנתחיל עם המקורות, נפתח בשאלות:
מהו "משל" ומה המאפיינים שלו?
מה היתרון בשימוש דווקא בו על מנת להעביר מסר?
עתה נכיר מדרש ראשון לדוגמא (במדבר רבה, פרשת במדבר פרשה א, ז):
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" - למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר.
באש מנין? (שמות י"ט) "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש";
ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה') "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים";
ובמדבר מנין? (במדבר א') "וידבר ה' אל משה במדבר סיני".
ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם.
דבר אחר: כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר "במדבר סיני".
מהו אופיה של תורה שניתנה באש? ובמים? ובמדבר?
מה מסמלים החיבורים בין התורה ל"אש, מים, ומדבר"? מה הרעיון של המדרש לחיבורים אלו?
אלו רעיונות עולים לכם בראש למקרא חיבורים אלו?
האם מוכרים לכם יסודות העולם? (כמו בתוכנית "אווטאר") – אם כן, מה משמעות הדברים?
הנה למשל שיר שכתבה תלמידה שלי לפני כמה שנים בעקבות פעילות בכתיבה יוצרת על המדרש הזה:
בשלושה דברים ניתנת לי תורה
באש במים ובמדבר.
באש לפידים ובאש מדורות
באש ברקים ובאש נרות,
במי באר ובמי מעיינות
במי גשמים ובמי שטפונות.
ובמדבר
סתם ככה במדבר.
נעבור לדוגמא נוספת של מדרש מהסוג הנלמד:
רבנן אמרי: בחמישה דברים נמשלה התורה – במים, ביין, בדבש, בחלב ובשמן. במים מנין? שנאמר "הוי כל צמא לכו למים"; ביין מניין? שנאמר "ושתו ביין מסכתי"; בדבש ובחלב מניין? שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך"; בשמן מניין? שנאמר "שמן תורק שמך". (דברים רבה, כי-תבוא)
כיצד ניתן להסביר המשלות אלו?
כיוון מעניין לקריאת המדרש מציע לפנינו הרב אלימלך בר-שאול, שההמשלה היא לא לתורה כשלעצמה אלא להשפעותיה על הלומדים אותה:
כמדומה שיש לשמוע מכאן את שלבי הקניין של תורה. המגיע לידיעה שאין קיום בלי תורה, הריהו לומד תורה אבל עדיין אינו מרגיש בתלמודו טעם. כדרך שהצמא מרווה צמאו במים, אבל הוא אינו מרגיש בהם טעם.
למעלה מזה מי שערבה עליו משנתו והריהו מרגיש טעם טוב בתלמודו בתור ושמח בה, כמו יין המשמח לבבות.
למעלה מזה מי שהספיק כבר לרכוש לו הרבה ידיעה והבנה בתורה, והרי התורה יוצקת בו מרוחה וריחה, ומחסנה ומעוזה, ובונה את האדם מחדש כבן תורה. כמו שדבש וחלב מזינים את הגוף, ובונים אותו חזק ואיתן.
למעלה למעלה מכל זה, מי שזכה לסגל לעצמו השקפת עולם ותפיסת חיים של תורה, במלוא מובנם של מושגים אלו. הבנה של תורה וקשב של תורה, שכל של תורה ורגש של תורה. והרי חייו כולם תורה, מלאי אור וטוהר תמיד במעלה. כמו השמן הזה, המפיק חיים, ומפיץ אור, ואינו מתערב, וטבעו שהוא צף תמיד למעלה... (ריח מים עמ' 108-109)
כיוון אחר הוא לראות במשקים ביטויים לרבדים השונים של אופני לימוד התורה – בבחינת הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. המים הם ביטוי לתורה הגלויה המרווה בפשיטות את המציאות הזקוקה לה; היין הוא ביטוי לתורת הסופרים והדרשנים הממשמשים בכתובים ומגלים את עומקם המחשבתי; הדבש והחלב ממתיקים ברמזים לעולם מתוק טוב; והשמן לוקח אותנו לעולם של סוד ופנימיות.
האם מוצאים חן בעיניכם הפירושים השונים שניתנו למדרש?
האם יש לכם רעיונות נוספים למשמעות המשלת התורה למשקים הללו?
משימה:
חפשו במאגרי מידע באינטרנט, בספר האגדה ובמקומות נוספים מדרשים אחרים הממשילים את התורה לכל מיני דברים. אפשר אף לחשוב על דימוי ומשל משלכם.
הסבירו את הרעיון המובע במדרש שמצאתם או שהמצאתם בחיבור פיסקה הגותית, או בכתיבת שיר, או בהכנת מיצג כלשהו שיעביר את המסר אותו אתם מבקשים להעביר-
מהי התורה שלכם?
"השביל הזה מתחיל כאן ..." -מורים מספרים חוויות מהשטח
למידה משמעותית באולפנת צפירה, מירי זנודה
באולפנת צפירה נבנתה השנה תוכנית של למידה משמעותית בספרות סביב הנושא: שואה, זיכרון ותקומה.
יחידה זו משלבת בתוכה מעבר לנושאים גם ז'אנרים שונים:שירים,הספד,מדרש וספור קצר.
פתחנו את השנה עם "סיפורי מלחמה" –הקדשנו שני שעורים לחוויות משמעותיות מתקופת המלחמה, אפשרנו לתלמידות לשתף, להגיב, ולחשוף חלק מן התחושות החששות והתובנות שליוו אותן בחופשת הקיץ,אף קראנו מס קטעים מיומנו של איל יפרח הי"ד.
למדנו את "לכל איש יש שם "לזלדה ואת הספור "יד ושם" למגד,שלווה בבחינה ובמשימה יצירתית.
את נושא הזיכרון פתחנו עם ההספד של רחלי פרנקל,שמתכתב עם שירו של נתן יונתן "החול יזכור".
התלמידות קבלו מקבץ של שירי שואה משל המשוררים הבאים: א. טריינין, דן פגיס, א. יעוז-קסט. במסגרת שיעורי הבית היו צריכות להעמיק באחד השירים.
החלטנו שכל בת תבחר שיר זיכרון משלה ובכך להעמיק את חווית הלמידה והחיבור של התלמידות לנושא. התלמידות נדרשו לבחור שיר שכתב נופל או שחובר/הוקדש/הולחן לזכרו. הבנות הכינו עבודה עיונית שכללה רקע היסטורי ותעודת זהות של החייל, פענוח השיר והתייחסות לנקודת החיבור שלה לשיר זה. בנוסף הוגשה גם עבודה יצירתית: מצגת או תוצר חזותי אחר.
בשבוע שחל בו יום הזיכרון העמדנו תערוכה גדולה- שולחנות ערוכים, גלעד אבנים, דגלים, מצגות, עבודות עיוניות ותוצרים חזותיים פרושים ומונחים על השולחנות ומעבר להן. תלמידות, הורים ומורים בקרו בתערוכה ,התרשמו ולא הסתירו את התרגשותם. הורים רבים שיבחו והודו על העבודות המשמעותיות, הדיונים בבית ועוד.
את הלימוד בכיתות חתמנו לאחר מכן עם נושא התקומה, באמצעות המדרש "עוף החול" ושירו של אמיר גלבוע "שיר בבוקר בבוקר".
התלמיד המאתגר/ מירי וידן וענת מורן
מסע אחֵר לאחֵר
"הסיבות להצלחה או חוסר הצלחה בלמידה יכולות לנבוע מחלקי הלמידה עצמם אבל לא פחות מהחלקים הרגשיים – ההתייחסות של הלומד אל הלמידה, התפיסה העצמית שלו כלומד, ההנעה שלו ללמידה, האמונה שלו בעצמו, הביטחון שלו בעצמו כלומד שהם פועל יוצא מחוויות הלמידה שחווה. בעצם מדובר על שידוך בין שתי זירות – זירת הפדגוגיה וזירת הפסיכולוגיה, שבכל אחת יש כדי להעשיר את השנייה ולהוות מצע חשוב לטיפוחה. שילוב זה נקרא "פסיכו-פדגוגיה"... אין הכוונה, להפוך את המורה ליועץ או פסיכולוג, אבל כן לחדד את המודעות שלו לפן הרגשי בלמידה ולחזק את יכולתו לפעול ולחזק פן זה בתוך כדי ההוראה באמצעים פשוטים שלעיתים כוללים מספר שאלות עיבוד וחשיבה של חוויות הלמידה השונות, במובן של שילוב הפן הקוגניטיבי והרגשי של הלמידה." שני לוי שמעון 2011.
מסע הלמידה וההוראה עשוי להיות מהנה, ויחד עם זאת לעיתים הוא מפרך וטומן בחובו מקלות קוצניים.
הוראת תלמידים בכלל ומאתגרים בפרט מזמנת התבוננות אחרת על דרכי ההוראה שלנו.
הוראה מסוג זה מאפשרת לצאת למסע אל עצמנו ואל תלמידינו לחיפוש דרכים ושבילים שיבטיחו מסע מוצלח.
אחד הכלים של מסע 'מוצלח' הוא להרכיב משקפיים שיאפשרו להתבונן במוכר וברגיל מעט אחרת.
מסעות מוצלחים,
מירי וידן וענת מורן
השתלמות הקיץ בבר אילן-
היום הראשון יתקיים ביום שלישי, י"ג בתמוז, 30.6.15 באוניברסיטת בר אילן
היום השני יתקיים למחרת- ביום רביעי, י"ד בתמוז, 1.7.15, בבנייני האומה בירושלים (במסגרת כנס החמ"ד הכללי)
חגיגת קיץ בכתיבה יוצרת
קבוצת מורים הכותבים במסגרת השתלמות שנתית, מזמינה את כלל מורי ספרות שוחרי הכתיבה להשתלמות בכתיבה יוצרת מרוכזת ל"חגיגת קיץ", שנקבעת בתאריכים שמיד לאחר בחינות הבגרות בספרות.זו השתלמות בת 30 שעות, המוכרת לגמולים. יש להגיש עבודת-סיום קורס בתום ההשתלמות. מורים מכל הארץ מוזמנים בשמחה!
ההשתלמות מתקיימת בפ"ת (מרכז פסג"ה פתח-תקווה, רח' הרמן-שפירא 21).
בתאריכים:
שלישי, 2.6.15, ט"ו בסיון 15.00-19.30 נעמה שקד
רביעי, 3.6.15, י"ז בסיון 15.00-19.30 תבוא הודעה
ראשון, 7.6.15,כ' בסיון 15.00-19.30 שפרה ריפקין
שלישי, 9.6.15, כ"ב בסיון 15.00-19.30 יותם שבח
שני, 6.7.15, י"ט בתמוז 9.00-13.00 זיוה קוסופסקי
שלישי, 7.7.15, כ' בתמוז 9.00-13.00 מירון איזקסון