עונת הסתיו

עונת מעבר

הסתיו הוא אחת מארבע עונות השנה, מציין את המעבר בין הקיץ לחורף ולכן מכונה עונת מעבר.

באזורים הממוזגים, הסתיו הוא העונה בה רוב הגידולים החקלאיים נאספים, ויש שלכת שבמהלכה העצים משירים את עליהם, מזג האוויר קריר וגשם יורד. למעשה, במקומות שבהם האקלים לח ורטוב, הסתיו הוא העונה הגשומה ביותר. בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני, הסתיו הוא העונה שבה יורדים הגשמים הראשונים. ברצועת המדבריות שבאזורים הסובטרופיים (שישראל נמצאת בקצה הצפוני שלהם) שולטות עדיין מערכות תרמליות, כמו האפיק הפרסי והאפיק מים סוף. בסתיו גם מתחולל לעתים שרב. מערכות אלה דועכות לקראת סוף הסתיו.

לפי ההגדרה האסטרונומית, הסתיו מתחיל בימי השוויון, שבהם אורך היום שווה לאורך הלילה, ומסתיים בימי ההיפוך שבהם היום הוא הקצר ביותר בשנה והלילה הוא הארוך ביותר בשנה. בחצי הכדור הצפוני הסתיו מתחיל .ב-21 בספטמבר ונגמר ב-21 בדצמבר. בחצי הכדור הדרומי הסתיו מתחיל ב-21 במרץ ונגמר ב-21 ביוני.

שלכת

מאפייני הסתיו:

חודשי השנה בעונת הסתיו

סיפור - מדוע פורח החצב בסתיו?


כתבה רות רכטר

הסיפור והסקירה המדעית לקוחים מהספר "ארץ ירוקה שלי", שיצא לאור בשנת 1987 בספרית מעריב. הספר כולל סיפורי טבע וסקירות מדעיות מתאימות מאת רות ריכטר.

ביום השלישי לבריאת העולם ברא האל את הפרחים ואת העצים. הארץ התכסתה במעטה דשא ירוק ורך, ולעת ערב, לפני שקיעת החמה, הסתכלו הצמחים זה בזה, חייכו וחלקו מחמאות פרח לרעהו. ורק אל הכימשונים, הלוא הם שרידי הצומח החומים, הקמלים בסוף הקיץ, לא חייכו הצמחים, ולא החמיאו להם על יפי מראם. הבינו הכמשונים כי כעורים הם ונעלבו מאוד. ושתיקתם העצובה עוררה רחמים בלב בורא העולם: מדוע אתם עצובים? שאל האלוהים את הכמשונים.

כי לכל חברינו נתת יופי וחן, ורק אנו כעורים וצהובים, אמר השלף*, ובדברו פרץ בבכי מר, ודמעותיו איימו להציף את הארץ החדשה ולהטביע את העצים והפרחים. חשש בורא העולם פן יטביע שטף דמעותיו של השלף את היקום החדש, ושלח את המלאך גבריאל לפייס אותו ולשמח את לבו.

אמר המלאך גבריאל לשלף ולכמשונים: אנא, אל תיעצבו, כי כנה מביא אני אליכם את הפרחים היפים, כדי שיגורו עמכם ויקשטו את שדותיכם. ירד גבריאל אל הפרחים היפים, והפציר בהם לבוא ולגור בשדה השלף עם הכמשונים ולשמח את לבם.

נפנפה הכלנית בכתרה האדום ואמרה: לא אוכל לבוא ולגור בשדה השלף, כי רק בין הדשאים בולט יופיי הנדיר. ענתה הרקפת: לא אוכל להיפרד מידידי הסלע, כי הוא מגן עלי מן הרוח, ונותן לי צל ומסתור, ולא אוכל להניחו בבדידותו. כך אמרה והשפילה את עיניה בהתחסדות ובענווה.

וכי משוגע אני לנטוש את ממלכתי וללכת לגור בשדות היבשים, בחום ובצמא? טען הנרקיס, וסקר בגאווה את מרחבי ממלכתו המשתרעת משיפולי ההר ועד הביצות שבעמק. ורך סירבו רוב הפרחים לגור עם השלף והכמשונים, ופטרו את המלאך גבריאל בתירוצים שונים.

והחצב היה גבוה מכל הפרחים, וידוע ביניהם בנדיבות ליבו ובצניעותו. עדינותו היתה לשם דבר בין הפרחים וכולם אהבוהו. לכן פנה המלאך גבריאל אל החצב ואמר לו: חצב, חצב, הן גבוה אתה מכל הפרחים. ממרום תפרחתך אתה משקיף אל חבריך, ופרחיך הלבנים משמחים את לבם כנר בחשכה. לכן מבקש אני ממך שתגור עם הכמשונים בשדה השלף ותנחמם. אבל חושש אני מן החום ומן הצמא של שלהי הקיץ ומיובש הסתיו, אמר החצב. אל לך לחשוש, אמר גבריאל. הנה אני מעניק לך בצל גדול ועבה, שגלדיו* מלאים מים. בצל זה ישקה אותך בקיץ ובסתיו, ומימיו ירוו את צימאונך.

אבל חושש אני מן הבקר והצאן, אשר ימלאו את הארץ, פן יאכלו את עלי הירוקים והעסיסיים, כי מעטים הם העלים הירוקים והרעננים בסוף הקיץ. אל תירא, חצב, הנה אני מצווה על העלים הירוקים שלך כי יבלו את הקיץ בתרדמה במעמקי הקרקע, ורק בחורף ינבטו ויופיעו מעל פני האדמה. אך פוחד אני פן ייאכלו גלדי על ידי בעלי החיים הנוברים באדמה.

הנה אני מכניס בגלדיך חומרים רעילים וצורבים, כדי לשמור על בצלך הגדול משיני בעלי החיים, אמר המלאך. שמע החצב את דברי המלאך גבריאל, והסכים לבוא ולשכון בשדה השלף בחברת הכמשונים.

מאז מצויד החצב בבצל גדול ועסיסי, עליו הירוקים מציצים רק בעונת החורף, וגלדיו ועליו מכילים חומר ארסי וצורב, השומר עליהם משיני בעלי החיים, ומדי שנה, כשמתקרב הקיץ אל קצו, מאירים פרחי החצב הלבנים את שדות השלף ומשמחים את לבו.