שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

מאת אברהם ב. יהושע

Big image

א. כיצד מעוצבת פתיחת הרומן?

המאפיין הראשון בפתיחה הוא שם היצירה: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". שם זה מעורר ציפייה שהיצירה תעסוק בממונה ובשליחותו. מתחת לכותרת רשום: פסיון בשלושה פרקים. (הפסיון של ישו הוא השם המקובל לייסורים שעבר ישו בדרכו אל הצליבה, אירוע מרכזי בנצרות. ישו עבר דרך זו בירושלים, במסלול הקרוי ויה דולורוזה. תאור הפסיון חוזר פעמים אחדות בברית החדשה, והוא בעל משמעות תיאולוגית עמוקה בנצרות. לאורך הדורות שימש סיפור הפסיון השראה ליצירות אמנות רבות.)

מאפיין נוסף בפתיחה הוא השילוב בין פאבולה לסוז'ט : פאבולה - הזמן הכרונולוגי, הרצף הכרונולוגי ביצירה. סוז'ט - הזמן המסופר, בסדר המופיע ביצירה. הרומן נפתח בתיאור סצנה מסוף העלילה: דרישת אם הנפטרת שבתה תיקבר בירושלים. בשלב זה אין הקורא מבין במה מדובר, הוא אינו יודע דבר על מקום ההתרחשות וזמנה, וסקרנותו מתעוררת. הפסקאות הבאות אומנם מחזירות את הקורא לתחילת העלילה, אבל הוא אינו מצליח להבין מה משמעות גבב העובדות הניחתות עליו. רק בפסקה השישית מתאר המספר את מערכת היחסים בין הדמות הראשית, הממונה על משאבי אנוש, לבין בעל המפעל, ומוסר תיאור תמציתי של שתי דמויות אלו. לאחר מכן הוא מספר על האישה האלמונית שנהרגה בפיגוע, ועל תלוש המשכורת המקשר אותה אל המפעל. עיתונאי המכונה "הנחש", קלט את המרכיב הסנסציוני הגלום בסיפור ועומד לפרסם אותו. עורך העיתון מאפשר לבעל המפעל להגיב, וזה מטיל על הממונה לטפל בעניין לאלתר. הממונה מנסה לדחות את המטלה עקב בעיות משפחתיות, לשווא. בלית ברירה, הוא מזעיק את מזכירתו, המאתרת את תיקה האישי של הנרצחת, את תמונתה ואת הראיון שערך איתה הממונה בעת קבלתה לעבודה במפעל.

פאבולה וסוז'ט

פבולה הוא הסדר הכרונולוגי העובדתי של הדברים כפי שהם מתרחשים בעולם הסיפורי. אפשר לראות זאת כמושג העלילה: קמתי בבוקר, רחצתי שיניים, יצאתי מהבית, נתקעתי בפתח ביוב, נעל אחת נפלה לי והגעתי לעבודה יחף. מול מונח זה יש לנו סוז'ט, שזהו האופן שבו אני פורש את העניינים, האופן שבו העלילה נפרשת, האופן שבו מספרים את העלילה. למשל הייתי יכול לפתוח את הסיפור בציון העובדה שהגעתי לעבודה יחף, ואז לחזור לבוקר ולבנות את הסיפור שלי פרט אחרי פרט. זוהי בעצם מלאכת הסיפור. פלאשבק הוא הדוגמה הקלאסית לעניין הזה: זהו רגע החורג מציר הזמן הליניארי של ההתרחשות עד כה

רמזים מקדמים: כבר בפסקת הפתיחה כותב יהושע: אף שהממונה על משאבי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת, הנה עכשיו, בקרינה הרכה של הבוקר, הבין שנובעת ממנה משמעות שלא ציפה לה... הפעימה אותו התרוממות רוח. וירושלים זו, המתייסרת והמרופטת, שיצא ממנה לפני שבוע ימים, התחדשה לו לפתע בזיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו.

התוספת לכותרת, "פסיון בשלושה פרקים", מרכזיותה של ירושלים ביצירה, תיאור תמונתה של הנרצחת כאיקונין (צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים או אלילים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של ישו הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים.) כל אלו מרמזים על חשיבות המוטיב הנוצרי ביצירה.

מוטיב מרכזי: המילה "אנושיות" על הטיותיה השונות, חוזרת בשני הפרקים הראשונים של היצירה מספר רב של פעמים: אף שהממונה על יחסי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת... דאגתו של בעל המפעל לאנושיותו... גם לנו יש אנושיות... תהיי קצת אנושית... חרדת האנושיות של בעל המפעל... החלפת השם מכוח אדם למשאבי אנוש... דומה שאותה אנושיות של בעל המפעל...

חילוף נקודת הראות: היצירה רובה ככולה מסופרת באמצעות מספר כל יודע. בפרק השני אנו נתקלים בנקודת ראות נוספת, שאינה עוסקת בעלילה, אלא בגשם הברכה היורד בירושלים. בהמשך היצירה מתברר שזו נקודת ראותם של 90 עובדי המאפיה, שבניקויה עסקה הנרצחת. לאחר מכן אנו נתקלים בנקודת הראות של עובדי חדר המתים, הנערות הדתיות, שכנותיה של הנרצחת, עובדי משרד הקליטה, המלצרים בפאב רנסאנס הישן... נראה שיהושע משתמש כאן במעין גרסאות מודרניות של המקהלה היוונית.

ב. הפתיחה מכינה את המשך היצירה בעיקר באמצעות הרמזים המקדמים. כל הדמויות המרכזיות מתוארות בה, כך גם ירושלים. השימוש בביטוי "פסיון" מרמז על מסע עתידי, שתחילתו בירושלים, וכבר על פי הפסקה הראשונה אנו מבינים שהוא עתיד גם להסתיים בה. בפתיחה אנו מתוודעים למתח האירוני השורר בין הכותרת "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", לבין אנושיות אמיתית.

ג. מה הם הזרעים הנזרעים בפתיחה ונובטים בהמשך הרומן?

עיקרו של הרומן הוא שינוי. בתחילתו אנו פוגשים את הממונה על יחסי אנוש, גבר בן 39, בעל עבר ומראה צבאי, שעשה קריירה במפעל על חשבון יחסיו עם אשתו ובתו. גם יחסיו עם אמו מעורערים למדי. זהו אדם המנסה לשמור מרחק מהכפופים לו, ולשאת חן בעיני הממונים עליו. הכתבה המאיימת בעיתון על עובדת המפעל שנספתה בפיגוע, היא מטרד עבורו. למרות היותו הממונה על משאבי האנוש במפעל (איזו הגדרה יומרנית), הוא מטפל בעניין באופן מכני ונטול אנושיות לחלוטין, על מנת לצאת ידי חובה כלפי בעל המפעל, ולחזור לשגרת חייו. תוך כדי הטיפול, הוא מתחיל לחוש שמאחורי תמונת הנרצחת היה קיים יצור אנושי בעל חיים, שאיפות, משפחה... הוא נשאב אל חייה, ומתחיל לגלות כלפיהם סקרנות אנושית. כאשר בעל המפעל מחייב אותו להעביר באופן אישי את גופתה לכפר שלה בברית המועצות לשעבר, הוא מתקומם, אך מציית. המסע הוא פיסי, במרחביה העצומים והנידחים של רוסיה בכלי רכב שונים ומשונים ממטוס עד משוריין עתיק. במקביל זהו מסע של הממונה אל נבכי נפשו. הוא מתחיל להתעורר, להרגיש, לסבול, להכות על חטא. הוא מגלה עניין בבני האדם שנקלעים בדרכו. נראה שהוא מפתח רגש על גבול המשיכה המינית אל בנה של הנרצחת. מפקיד הממלא באי רצון מטלה שנכפתה עליו על ידי בעל המפעל, הוא מתפתח לאדם בעל רגשות ומצפון הכופה על בעל המפעל לאשר לו להביא לארץ את גוויית הנרצחת, את אימה הישישה ואת בנה על מנת לחזק את ירושלים.

אם נערוך השוואה בין הממונה על משאבי האנוש הבלתי אנושי המתואר בתחילת היצירה לבין האדם האכפתי והרגיש המתואר בסיומה, נגלה מעין מטמורפוזה. הממונה האדיש והיבש שהתייחס באדישות אל בני האדם ואל עירו ירושלים, עבר פסיון, מסע ייסורים מכפר, ושב אדם שונה, אנושי ואכפתי כלפי כל אלה. ניתן לראות במסע אפילו רמז ללידה מחדש של הממונה, כאשר בעקבות הרעלת הקיבה ממנה סבל, מטפל בו החיל הרוסי, מנקה אותו ואף עוטף את גופו בחיתולים שנשמרו עבור התינוקות שהיו אמורים להיוולד במרפאת החירום התת-קרקעית.

אם כן, יחס הבולט ביותר בין פתיחת היצירה לסיומה הוא של ניגוד, שנוצר באופן הדרגתי באמצעות פסיון, מסע ייסורים וכפרה של הממונה על משאבי אנוש. מסע זה מתחיל בירושלים ועתיד להסתיים בה. זהו מסע ממושך ומפרך, אבל הדרך שעבר הממונה במסעו אל מעמקי נפשו משמעותי ומרחיק לכת הרבה יותר.