חשיבות היסטורית ולאומית ללימוד תנ"ך

נושא 2 - מגישים: יניב ספיבק, רויטל ספיבק ונועם זרובבל

היסטורית

הכרת עברנו

בין הערכים העיקריים של המקרא הוא הכרת עברנו הכרת השלבים הקדומים בהתפתחות שבטי ישראל, והפרקים הראשונים בתולדותינו. ספרות המקרא, ככל יצירה ספרותית, משקפת את המציאות ואת החיים, ומה שחשבו האנשים על מציאות זו, על החברה בת זמנם, על מנהגיה ועל מוסדותיה, בדיבור אחד: הספרות המקראית משקפת את "העולם ומלואו" של בני ישראל על אדמתם. אלא שהסופר העברי המקראי אינו מתאר את החיים בדרך אובייקטיבית, אלא מביע יחס אליהן. הוא מצרף ומסביר את העובדות בהשקפת עולמו, מסדרן לאור השקפתו. דרך יצירתו של הסופר המקראי היא אחת הבעיות המעניינות ביותר במחקר התנ"ך. הסופר המקראי אינו מסתפק בהערכת האישים ופועלותיהם, הוא מכניס גם דמויות צדדיות - נביאים, אנשי אלוהים - כדי להחדיר בתהליך הסיפור את השקפת עולמו.

הזדהות עם העבר שלנו

הספרות התנ"כית גדושה תיאורים, אשר לא הפסידו מחיוניותם גם כיום, והנם קרובים לנו, כמו תיאורי גבורה בס' שופטים ושמואל...תיאורי מרד והפיכות, אשר נכתבו בסגנון כה ריאלי, שלמרות ההשקפה הדתית של הסופר ,גם הקורא כיום אינו יכול שלא להזדהות.


בן דורנו העמיק להרגיש ולהבין את מצבו של שבט חלש, שבט דן, בהיאבקותו עם אויב חזק, עם הפלשתים, כפי שהיא נמסרה במחרוזת הסיפורים העממיים, בסיפורים על שמשון, ונזדהה הזדהות שלמה עם סיסמתו הנועזת של שמשון: "תמות נפשי עם פלשתים". אך לא תמיד נוכל להזדהות הזדהות רעיונית עם הסיפורים, אך מבחינה פיוטית הם חזקים עד מאד, ושולטים בהם המוטיב: כניעה לגורל, חיפוש עזרה בכוחות אשר מחוץ לחברה האנושית, ורק במסגרת היסטורית אפשר להזדהות אתה, כדרך שמזדהים עם יצירות פיוט גדולות בלי להזדהות עם כל רעיונותיהם, כשם שאנו מזדהים עם תיאורי טבע, הפזורים בספרות המקרא. ובמלים אחרות: לנוסח המסורתי של הספרות המקראית ערך חשוב גם בשבילנו ובתקופתנו, אבל אחרי קביעת היחס בין הספרות, סיפוריה ושיריה, ובין השקפתנו ותפקידנו בחברה, בה אנו פועלים למען עתיד יפה יותר ומאושר יותר בשבילנו ובשביל כל העמים.

לאומית

הבסיס לחברה יהודית

כפי שאמר דוד בן גוריון:

"חינוך עברי אינו כרוך בלימוד השפה בלבד. חינוך עברי פירוש גם היכולת להעביר את יצירות המופת היהודיות הגדולות של כל הדורות. ראש וראשון הוא, כמובן, התנ"ך. גולת הכותרת של גאונות היצירה היהודית ומקור האמונה ותורת המוסר של עם ישראל. התנ"ך הוא אשר היה מקור הגותם היוצרת לכתביהם של דורות היהודים שבאו אחריו, מסמך הזהות היקר של העם היהודי, בן לוויתם נכל נדודיהם. מה שכונה בפי מישהו "מודל מטלטלת". התנ"ך הוא הספר המוכר ומאריך הימים ביותר בעולם. התנ"ך עודנו יצירתו הגדולה והנעלה ביותר של עם היהודי מבחינה לאומית, היסטורית, דתית ותרבותית, וכן מבחינת המוסר הכלל עולמי. בתנ"ך ימצא כל יהודי, דתי ככופר בעיקר, את מקורותיו, שורשיו ההיסטוריים והמוסריים".


כלומר, התנ"ך עזר לשמר את הלאום והכיל את סממניו. אכן, התורה קדמה לאומה, אולם האומה בכל זאת חלקה מאפיינים אתניים שקדמו לתורה

כל הדברים האלה מסתכמים בהיותה של תודעה לאומית גם לפני הכתב. ברם, הנה השאלה שאנחנו באמת צריכים לשאול- מה מגדיר לאום כלאום? מה הם קני המידה שאנו קובעים בעזרתם את היותו של לאום כהוא זה? אם נקח את ההיסטוריה והתרבות, נראה שהלאום פשוט מתפתח מהמסגרת הפרטית, השבטית, לכדי אומה בת מיליוני אנשים
Big image

השראה לעלייה לארץ

בתנועה הציונית היה לתנ"ך מקום מרכזי - לא כספר דתי, אלא כספר "המקנה תוקף לציונות... מעיד על בעלות של עם ישראל על הארץ... וצופה מראש את שיבת בנים לגבולם, את בניין הארץ ואת קיבוץ הגלויות." התנ"ך שימש "פירוש מרומם" לעשייה הציונית רצופת הקשיים והמאבקים, ובה בעת הוא היה "פירוש ממחיש" של האירועים והמקומות שבמקרא. רעיון התחייה הלאומית בארץ ישראל והאידיאליים של עבודת האדמה, דיבור עברי ומאבק למען המולדת שאבו את השראתם מן התנ"ך.
התנועה הציונית הגדירה את העלייה ארצה ואת בנייתה כשיבת ציון

קישורים