הקיץ של אביה

מגישה: אור ל.

היבט היסטורי

התקופה בה התרחשה עלילת הסיפור היא תקופת קום המדינה (נקראת גם: תקופת הצנע).

עלילת הסיפור מרחשת בין השנים 1959-1949 (לפני כ- 67 שנים).


שלושה מושגים שמציינים את התקופה שבה מתרחשת עלילת הסיפור שלי הם:


  • מעברה- מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. בספר "הקיץ של אביה" אביה ואמה התגוררו בשכונת מעברות.
  • שוק שחור- שוק לא חוקי, שבו יכלו אנשים מבוססים יותר לרכוש כמויות גדולות יותר של מצרכים במחירים מופקעים. הממשלה הקימה מטה מיוחד למלחמה ב"שוק השחור". לקראת 1959 הגיע משטר הצנע לקיצו, כשהשתפר בהדרגה המצב הכלכלי של המדינה.


  • העלייה ההמונית- העלייה שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי שואה מאירופה והפליטים היהודיים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים, דבר שהביא לתקופה המכונה- "תקופת הצנע" בשנות החמישים בארץ ישראל. אביה ואמה חיו באותה התקופה הקשה הזו: מבחינה כלכלית וביטחונית.

תקופת הצנע

היבט ספרותי

תקציר הספר- "הקיץ של אביה":

אביה היא ילדה קטנה שנאלצת לשאת חיים קשים על גבה ולמרות זאת מסרבת להתבגר.

אמה, אישה חולה בעלת ליקוי נפש קשה שנחרטו בזיכרונה עוד מתקופת השואה ועלייתה ארצה אינה יכולה לגדל את אותה מבלי להיזכר באובדנו של אבי ילדתה שכל כך אהבה ולכן היא שולחת את אביה למוסד כאשר כל חלומה הוא שאמה תחלים ותחזור לקחת אותה איתה. ואכן, חלומה מתגשם אך לא כפי שציפתה לו... אביה נאלצת להתמודד עם מציאות קשת יום שמתרחשת בשכונת המעברות שבה מתגוררת אמה כאשר דבר אחד מחזיק אותה מדי יום ביומו, למצוא את אביה שנקראה על שמו. בדרך תעבור טלטלות רבות שרק בדרכה הייחודית (בדומה לשמה המיוחד) תצליח להתגבר עליהן, אך האם לבסוף תישבר?


לדעתי הדילמה העיקרית בסיפור היא של אביה: האם לנסות למצוא ולברר מיהו אביה או שמא להניח לנושא ולהתרכז בלעזור לאמה המסכנה שצריכה להתמודד עם מציאות עגומה שכזאת בכל יום ועדיין נושאת מחשבות נוראיות על השואה שהותירה לה את אביה בלבד.


מבחינתי, נקודת השיא בסיפור היא שלאחר נזיפות רבות מאמה וזלזולים באביה מצד ילדי השכונה על הקרחת שלה אביה נותרת רגשות אשם נוראיות על פציעתה של מיה, ילדה שלעגה לה אך אביה נהגה בפזיזות ופצעה את עיניה. באותו הרגע אביה מחליטה "להעניש" את עצמה ולפצוע את רגליה עד שהן הופכות לכחולות מסימנים שמבטאים את הכאב והייאוש שלה מהאירועים האחרונים. הקטע הזה ריגש אותי במיוחד מכיוון שלמרות זעמה של אמה של אביה על פזיזותה כשראתה את כאבה של אביה, ומבלי שביקשה היא דאגה לה וטיפלה בה במסירות כמו שרק אמא יכולה לטפל בבתה.

ריגש אותי ההסכם האילם של אביה ואמה, הסכם אהבה הדדי שבו לא משנה מה יקרה וכמה הן תכעסנה אחת על השנייה כשלאחת יכאב וכשתתייאש השנייה תעזור לה ותטפל בה מבלי לצפות שאפילו תגיד תודה- כי כל מה שיש להן בעולם זה אחת את השנייה.


הדמות שהכי התחברתי אליה בסיפור היא אמה של אביה.

בתחילת הסיפור אמה של אביה הוצגה לנו כאישה חולה שנטשה את אביה במוסד והשאירה את בתה בודדה, כאשר היא מופיעה לראשונה בסיפור היא מתנהגת באופן מחפיר לביתה שאוהבת אותה ללא סיבה ניראת לעין, אך אנו לא רואים את דמותה כ- "טובה" מכיוון שכבר בתחילת הסיפור אנו שופטים אותה מבלי לדעת את עברה.

כאשר קראתי לראשונה על דמותה של אמה של אביה שפטתי אותה בתור אמא מרשעת שמתעללת בבתה האומללה, אך כשהמשכתי לקרוא את הספר אמה של אביה התגלתה כדמות מסכנה שחוותה אובדן על בשרה פעמים רבות בחייה ולמרות זאת אף פעם לא נשברה.

לאחר שהכרתי את דמותה של אמה של אביה והפסקתי לשפוט את מעשיה אפשרתי לעצמי לראות את הדמות כאמיצה, חזקה, והכי חשוב- ראיתי גם את אהבתה לבתה שתמיד הייתה שם אבל התחבאה מבעד לפנים הנוזפות, ופתאום גם אני אהבתי את אמה של אביה בדיוק כמו בתה.

רגע שבו הזדהיתי עם הדמות הוא כאשר אביה ערכה את ההצגה וכשאמה הגיעה למופע הבחינה בכך שבתה מתביישת בה בשל מספרה על היד שנחרט על ידה במחנה העבודה, הרגשתי את הצער והכאב שלה בכך היא הוציאה את זעמה וכאבה דרך נזיפה על הופעתה המוזרה בציבור של אביה, רק לאחר שקראתי את הספר הבנתי שלא עשתה את זה מרוע, אלא מפגיעות.

הרגע שבו הערצתי את דמותה של אמה של אביה הוא היום שבו נערכה מסיבה בביתה של מיה ולא הזמינו את אביה, שגם אם לא הראתה זאת אמה הבחינה מיד בעלבון שחשה כששמעה את הבשורה ועשתה הכל כדי שלא תחשוב על המסיבה ומאד התרגשתי ממעשיה, החלק שהכי ריגש אותי במעשיה של אמה של אביה היה שלא ניסתה לגרום לאביה לשכוח מאושרם של אחרים, אלא ניסתה בכל יכולתה ליצור לה אושר גדול יותר משלהם, לכן התחילה לרקוד עם אביה ולחייך חיוך גדול- הדבר שהכי רצתה לראות זה את אביה רוקדת ומחייכת אליה חזרה, ובעיניי עצם זה שזה הדבר שהכי רצתה לראות מביע את אהבתה ואת טוב הלב שלה.

לדעתי הדמות הזו ראויה להערצה מפני הייתה מספיק חזקה כדי לשרוד את הקשיים היום- יומיים של התקופה הקשה בישראל של שנות ה-50 וביחד עם הכאב שלה מהעבר והמחלה שלה הצליחה לגדל את ילדתה בצורה הכי טובה שיכלה ואם לא די בכך, היה לה כוח כה גדול עד שאפילו ברגעים שבהם אביה הייתה עצובה, ובאותם ימים להיות עצוב היה נחשב להתעסק "במותרות" כי כל מה שהיה להם לעשות זה לשרוד עוד יום אחד, אמה של אביה אינה חשבה כך ופעלה כדי שבתה תחייך ותשמח- הדבר שאני הכי מעריצה באמה של אביה הוא שהיא מעולם לא הייתה אנוכית, היא תמיד חשבה על אחרים ועשתה הכל כדי שישמחו- גם אם זה עלה לה בבריאותה.

על הסופרת- גילה אלמגור:

גילה אלמגור אגמון (נולדה ב-22 ליולי 1939) היא שחקנית, סופרת ותסריטאית ישראלית. שיחקה בהצגות תיאטרון רבות וכן בכ-50 סרטי קולנוע - עובדה שזיכתה אותה בכינוי "מלכת הקולנוע הישראלי". כלת פרס אופיר ופרס ישראל לקולנוע.

פעילותה הספרותית:

גילה אלמגור כתבה חמישה ספרי ילדים ונוער וכן אוטוביוגרפיה (תולדות חייה שכתבה על עצמה) .

ספרה הראשון היה "הקיץ של אביה", אשר יצא לאור בשנת 1986 ובו תיארה את ימי ילדותה וגדילתה לצד אם בעלת ליקוי נפשי. ב-1987 שיחקה בהצגת היחיד שהיא עצמה כתבה על ספרה האוטוביוגרפי בעל אותו השם "הקיץ של אביה" בבימויו של איציק ווינגרטן, ההצגה הועלתה בשיתוף תיאטרון בית ליסין ואף לאחר מכן הועלה סרט על ספר זה. לאחר הצלחת ההצגה נעשתה אלמגור לשחקנית מבוקשת, הנחשבת לאחת השחקניות הבולטות בתיאטרון הישראלי. בשנת 1992 פרסמה את ספר ההמשך, "עץ הדומים תפוס", בו תיארה את ימי נעוריה בפנימיית הדסים לצד נערים ניצולי שואה. ספרה הבא, "אלכס לרנר דפי ואני", מספר על חברות בין שלושה ילדים, שני בנים ובת, שמתמודדים עם אהבה, התבגרות והתמודדות עם מחלה קשה.

בספר "ערגה, ילדה מן החלומות" מביאה אלמגור את סיפור חייה ותחושותיה של ערגה, ילדה מאומצת מווייטנאם.

בשנת 2010 התפרסם ספרה האוטוביוגרפי, "כוכבים יש רק בשמיים", בהוצאת ידיעות ספרים.

"סופרים קוראים" - גילה אלמגור

נקודה אישית

עלילת הספר "הקיץ של אביה" מתרחשת בתקופת שנות ה-50 (קום המדינה).

בשנים אלו בישראל הושגה עצמאות היהודים ולכן לא נכח שלטון קומוניסטי שאסר על היהודים לעשות כרצונם, אך גם לתקופת העצמאות הזו היה מחיר כבד כיוון שהמצב הכלכלי באותה התקופה היה קשה מאד וכמו כן, תקופת שנות ה-50 בארץ ישראל כונתה- "תקופת הצנע".

כאמור, תקופת שנות ה-50 בארץ ישראל כונתה- "תקופת הצנע" ובהתאם לכך גם בתיהם היו "צנועים" בלשון המעטה, אלו היו בתים רעועים שאינם היו ראויים למגורים- בתים אלו נקראו "מעברות".

בשנות החמישים האופנה ה"מקובלת" הייתה לבוש צבעוני פרחוני ופשוט.

לדעתי, הספר- "הקיץ של אביה" שכתבה גילה אלמגור הוא ספר מעניין, מרגש ומלמד אותנו על ההיסטוריה של דורותינו הקודמים שחיו בארץ ועל ההיסטוריה של ארץ ישראל עצמה- ספר זה תורם לנו בהעמקת המורשת היהודית והישראלית שלנו כעם.

במבט אישי, עלילת הספר גרמה לי להזדהות עם אביה - ילדה בערך בגילי שנאלצה להתמודד עם מציאות שונה לגמרי משלי שהייתה קשה מאד ואני מעריצה אותה על כך שאפילו שהייתה רק ילדה היא הייתה מספיק חזקה להתמודד עם מציאות קשת היום הזאת שנכפתה עלייה ושאילצה אותה לקבל אותה ולוותר על חוויות ילדות שיכלה לרכוש בניגוד לחבריי ולי- כשקראתי את הספר למדתי להעריך את חיי כילדה בעם שכבר אינו חלש כמו פעם, ילדה מוגנת שיכולה לפעול בחופשיות מבלי לדאוג לצרכי קיום בסיסיים כמו שאביה דאגה להם מבלי לרצות זאת.


הרגע שהכי העציב אותי בספר הוא כשאביה חשה רגשות אשם איומים על הפציעה בעיניה של מיה והחליטה "להעניש" את עצמה בכך שתפצע את רגליה, בקטע זה ראיתי את הכאב והייאוש של אביה מהמציאות הקשה שהיא נאלצת להתמודד איתה בכל יום, ראיתי את אביה נשברת וגילה אלמגור, מחברת הספר הצליחה להעביר אלי את תחושת העצב והייאוש שחשה באותה הרגע גיבורת הספר- כשקראתי את הקטע הזה דמיינתי את גילה נשברת באותם רגעים והצלחתי להזדהות איתה ועם הדמות שיצרה כדי להעלות במחשבותינו את הקשיים שלה בילדותה, כשקראתי את הקטע חשתי הזדהות עם אביה.


הרגע שכי ריגש הוא הוא כשאמה של אביה ניסתה לשמח אותה כאשר המסיבה בביתה של מיה נערכה ולא הזמינו את אביה, בקטע הזה ראיתי גם את הצד העליז והאוהב של אמה של אביה וזה נגע מאד לליבי.


הרגע שהפתיע אותי הוא הרגע שבו אביה הלכה לבית החולים לבקר את מיה ומיה סלחה לה.

הרגע הזה הפתיע אותי מאד מכיוון שזוהי הייתה הפעם הראשונה שמישהו הפסיק לשפוט את אביה לפי מראה, היסטוריית משפחתה או לפי התנהגות אמה ולנסות להכיר אותה.

החברות שנרקמה בין אביה למיה הפתיעה אותי מאד אך עם זאת גם שימחה אותי מכיוון שאביה חשה לראשונה מהי חברות, באותו הרגע החברות הזו הייתה הדבר החשוב ביותר בחייה של אביה והרגשתי שהחברות הזו הייתה מעין סיבה שנתנה לעצמה אביה להמשיך להילחם למרות כל הטלטלות שעוברת במהלך חייה.

לסיום, ברצוני להציג לפניכם קטע שריגש אותי מתוך הסרט שמבוסס על הספר "הקיץ של אביה"- קטע זה מספר על יום הולדתה העצוב של אביה.

מקווה שנהניתם וצפייה נעימה!

יום הולדת עצוב של אביה.wmv