מעמד האישה
זה לא מה שאתה מסתכל עליו שחשוב, זה מה שאתה רואה.
זה הזמן...
"הגיע זמן שכולנו נראה את המגדר כספקטרום, במקום שני סטים של אידאלים מנוגדים." -אמה ווטסון
וגברים? גברים לא יכולים להביע את רגשותיהם בלי לחשוש שיאמרו להם שהם "מתנהגים כמו נשים"...
בהרצאה
- נדבר על סיפור המגילה ועל הקשר שלו למעמד האישה ושוויון בין המינים.
- ננתח את דמותה של רות במהלך הסיפור.
- נדבר על מרכזיות הנשים בסיפור ועל משקלן החשוב בתוכן.
- ניגע גם בקשר בין שתי הנשים המרכזיות לאורך הסיפור.
תקציר מגילת רות
הספר מתאר משפחה משבט יהודה בתקופת השופטים. בני המשפחה, האב, האם ושני הבנים יורדים ועוברים למואב בגלל הרעב הכבד בארץ. הבנים מתחתנים עם נשים מואביות, לא יהודיות. במשך הזמן מתו שלושת הגברים (האב והבנים). נותרו האם נעמי ושתי כלותיה: ערפה ורות. נעמי החליטה לחזור ליהודה, הכלה ערפה נשארה במואב ורות, הכלה השנייה, לא הסכימה לעזוב את נעמי והצטרפה אליה ליהודה.
רות הולכת ללקט שיבולים בשדה של בועז, קרוב משפחה של נעמי. רות מוצאת חן בעיני בועז והוא מזמין אותה לשוב לשדה עד תום ימי הקציר. רות ובועז מתחתנים ולאחר כמה דורות נולד דוד מלך ישראל.
ניתוח המגילה בהיבט מעמד האישה
מדוע נושא זה קשור למגילה? (שתי סיבות מרכזיות):
א. מרכזיות הנשים במגילה
מגילת רות היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שנקראים על שם אישה (השני הוא מגילת אסתר), עובדה זו משקפת את היותה של רות גיבורת המגילה. שתי הנשים שתופסות במגילה את תשומת הלב הן רות ונעמי. פרט להן אנו פוגשים במגילה גם דמויות משניות של נשים כמו ערפה ונשות בית לחם, המשקפות בדבריהן את השינוי שחל במצבה של נעמי, ואף מעניקות שם לבן שנולד לרות ולבועז.
הפסוק הראשון אינו מרמז על המקום המרכזי שיינתן במגילה לנשים. להפך, המגילה פותחת בפעולת "איש מבית לחם יהודה", ומה שאפשר להסיק מפה זה שבניו ואשתו הם רק נספחים שלו והם נכללים בו כאשר מזכירים אותו. אולם הציפייה שאלימלך יהיה גיבור המגילה מתפוגגת מיד בהמשך, כאשר הסיפור מדווח על מותו. מות שני הבנים, מחלון וכליון, סותם את ציפיות הקוראים שאולי הם יהיו גיבורי המגילה.
בעלילה נותרות שלוש נשים אלמנות: נעמי ושתי כלותיה, ערפה ורות. עד המחצית הראשונה של פסוק יד', ניתן מעמד שווה לשתי הכלות: שתיהן מתכוונות להצטרף לנעמי השבה לבית לחם, שתיהן בוכות למשמע הפצרתה בהן שתשובנה לבית אמן, ומתעקשות להמשיך ללוות אותה.
לאחר שהיא מציירת להן את העתיד המחכה להן לצדה, נושאות שתיהן את קולן ובוכות. אולם מיד בהמשך נוצרת הבחנה בין שתיהן: "ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה". חשוב להבין שערפה מתוארת כדמות חיובית, המגלה נאמנות מעל לממוצע כלפי חמותה. אולם כאשר היא שומעת את קול ההיגיון מפי נעמי היא מקשיבה לו, ושבה לבית אמה. על רקע דמותה הנורמטיבית של ערפה, עולה ומתגבשת דמותה הייחודית של רות. בניגוד למה שמחייב ההיגיון, היא שומרת אמונים לחמותה ומסרבת לעזוב אותה.
התנהגות זו מצד רות מובילה אותנו לנושא המרכזי, הקשר המיוחד שבין שתי הנשים רות ונעמי. בהצהרת נאמנות מפתיעה ולא מתפנקת מבהירה רות לנעמי שכל ניסיונותיה למנוע ממנה מללכת איתה יהיו לשווא: "כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלֹהיך אלֹהי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך". דבריה הנחושים והאמיצים של רות מלמדים, שאין היא מצפה לחיי תענוגות לצד נעמי אלא מתכוננת נפשית לחיי מחסור וקושי, אולם אין בכך כדי להרתיע אותה מכוונתה להצטרף אל נעמי ולחלוק איתה אתה חיים הקשים המצפים להן. הקשר ביניהן הוא לא קשר של חוב או של זוגיות, המחייב בדבקות, אלא קשר של אחווה ונאמנות שבין אישה לאישה.
אנחנו לא נתקלים הרבה פעמים במקרים של סולידריות בין נשים במקרא. היא מצויה בתחילת ספר שמות, בפעילותן האמיצה של שתי המיילדות, המסרבות לפקודתו הנפשעת של פרעה ומצילות את בני העבריות, או בשיתוף הפעולה של שלוש נשים להצלת התינוק משה – של אמו, אחותו ובת פרעה. במקרים אחרים במקרא, כאשר מתקיים מפגש עלילתי בין שתי נשים, הוא טעון רגשות של קנאה, עוינות, מרירות ותחרותיות. לדוגמה: שרה והגר, לאה ורחל.
מגילת רות מציגה דגם אחר של יחסים בין שתי נשים, שמראה שיריבות אינה בהכרח התכונה השלטת ביחסים בין נשים, אפילו ביחסים מהסוג המיועד לקונפליקט. כאן אמנם אין יחסים שבין אשה לאויבת שלה, אך במקרים מסוימים, היחסים שבין חמות לכלה דומים. היא הופכת להיות העדיפות הראשונה של בנה ובכך גורמת לקנאה. מבחינת הנשים שבסיפור פירוש הדבר הוא מצב עדין בו עליהן להתחלק בגבר אחד. כתוצאה מכך עלול הקשר בין החמות והכלה להיות מלא מתחים וויכוחים. האם, שבנה "זנח" אותה, עלולה להרגיש עוינות וקנאה אל האִשה הצעירה שתפסה את מקומה, ואילו הכלה בתורה עלולה לנסות ולהבטיח את מעמדה על ידי ניסיון לערער את השפעת האִשה הקודמת.
אנחנו מכירים במקרא יחסים מתוחים גם בין חותנים וחתנים (לבן ויעקב, שאול ודוד), ואפשר להגיד שהיחסים הם מקבילים בין חמות לכלה, יחס תחרות, מתח ועוינות. אולם מגילת רות בחרה בדרך אחרת, החמות היא מושא אהבה ולא מקור לעוינות.
במשולש של נעמי, רות ובועז, מתגלה חריגה מהנורמה המקראית שבה שתי נשים נלחמות על גבר אחד, מתוך יחסים של מתח ועוינות. נעמי היא זו היוזמת את הקשר שבין רות לבועז, ומדריכה את כלתה כיצד לנהוג עם בועז בלילה בגורן. היא עושה זאת משום שטובתה של רות עומדת למול עיניה, ותוך כדי רצון להחזיר לה טובה על שדבקה בה. רות נענית בשלמות לחמותה, בגלל כמה סיבות, אך המרכזית שבהן היא שימור הקשר שבינה ובין נעמי. בועז הוא המועמד המושלם להיות לרות לבן זוג, לא רק בשבילה, גם על חמותה, מפני שהוא גם גואל וגם קרוב משפחה של נעמי.
שיתוף הפעולה בין הנשים בסיפור בא גם לידי ביטוי בעובדה שלמרות שעובד הוא בנם הביולוגי של בועז ורות, נעמי היא זו שמשמשת לו כאומנת. השערה מעניינת: כדי לא לפגוע ברושם ההורות המשותפת אף אחת משתי הנשים, נעמי ורות, אינה מעניקה לתינוק את שמו, אלא השכנות הן אלה שעושות זאת.
הסוף הטוב
אבל בסיומה של המגילה מתהפך המצב לטובה, גם מבחינת נעמי וגם מבחינת רות: בועז - מנכבדי בית לחם וקרוב משפחה של נעמי - נושא את רות לאישה. רות יולדת בן, שבעתיד יהיה סבו של דוד המלך, ובאמצעותו זוכה גם נעמי לפיצוי על שני בניה המתים. נשות בית לחם, שבפתיחת המגילה מזדעזעות למראה מצבה העלוב של נעמי, מגיעות לברך אותה ולשמוח בשמחתה. וכך זוכות נעמי ורות לא רק להמשכיות המשפחה, אלא גם לזכות הגדולה שדוד המלך יהיה מצאצאיה של רות.