לאהוב עד המוות
תמר אלפרט
תקופת קום המדינה הייתה קשה ומלווה במלחמות קשות מנשוא. בתקופה שלפני קום המדינה עד הקמתה ארץ ישראל לא הייתה בשליטתנו אלה בשליטת המנדט הבריטי. המנדט הבריטי אישר למספר מוגבל של יהודים לעלות לארץ ישראל .יהודים שלא הצליחו לעלות אז, עלו בעלייה בלתי חוקית . חלק מהספינות טבעו, חלק מהספינות נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו לארצות זרות ורק ספינות אחדות הגיעו לאדמת ארץ ישראל. הבריטים כעסו שאנשי היישוב היהודי הפרו את חוקיהם והם בתגובה לכך נקטו במספר פעולות, לדוגמא הם ביצעו את השבת השחורה: ביום שבת, 29 ביוני 1946 השלטון הבריטי ערך בארץ ישראל כולה סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבהן נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. המבצע בוצע במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח , להשאיר את ההגנה ללא הנהגה ולמצוא מסמכים וכלי נשק שיוכיחו את פעולותיהם של המתנגדים. היהודים, מנגד, לא שתקו והגיבו לבריטים באותו מטבע. כך לדוגמא, ביצע ארגון הפלמ"ח את ליל הגשרים במסגרת תנועת המרי העברי, בליל י"ט בסיוון תש"ו שבמהלכה הותקפו בו זמנית 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל, 9 מהגשרים פוצצו, אחד הגשרים ניזוק קשות ואחד הגשרים לא התפוצץ. הפעולה נעשתה למען ניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים. הפעולה בגשר הסמוך לאכזיב השתבשה ו-14 לוחמים נהרגו מהכוח התוקף. לא כל היישוב היהודי הסכים להילחם ולעמוד מול הצבא הבריטי, ומי שכן התגייס לארגונים של אותה תקופה. למשל זהרה התגייסה לפלמ"ח שהוא ראשי תיבות של פלוגות המחץ. הפלמ"ח היה הכוח הצבאי המגויס של ארגון ההגנה ששימש כצבא של המדינה היהודית בארץ ישראל בשנים 1941-1948. הוחלט כי כוח זה יפעל בשיטות של לוחמה זעירה, יסייר, יפעל לחבלה, גישוש, תקיפה, ויכין את השטח לקראת מתקפה הנאצית, אם וכאשר תבוא. את הפיקוד על היחידה קיבל יצחק שדה, שהיה כפוף למטה הכללי של ההגנה. הפלמ"ח היווה במלחמת העצמאות עמוד שדרה של הכוח הצבאי של היישוב, מילא תפקיד מרכזי בקרבות בצפון ובמרכז ונשא בעיקר עול על הגנת הנגב עד שצבא הגנה לישראל סיים להתגייס ולהתארגן למלחמה. בסיפור מסופר על תרומת הפלמ"ח למאבק בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ובעליית מעפילים לארץ המובטחת.
בספר היו המון רגעי מתח, עצב, אכזבה, אהבה ורגש. הרגע שהכי מתח אותי בסיפור הוא הרגע שזהרה התחילה להרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות בשעה שהטיסה מטוס, וממש הייתי סקרנית לדעת מה יעלה בגורלה.
חיבתה של זהרה לגלות, לחקור וללמוד תמיד דברים חדשים הקסימה אותי.
מה גם שזהרה הייתה אשה יפה , לפי תיאורה של הכותבת , גם מפנים וגם מבחוץ. היא היתה בת 19 , בעלת כושר גופני, נאה, בעלת שיער כהה, שופע ומתולתל, ריסים ארוכים,קשתות גבותיה עבותות ומרוחקות מעט זו מזו. אפה סולד ושפתיה דקות. בנוסף הייתה אמיצה, קשוחה,זריזה, שקולה ואחראית. לזהרה תמיד היו מחזרים ואהובים לכל אורך הסיפור. בתחילת הסיפור אמנון חיזר אחריה, אך היא לא שמה לב אליו, לאחר מכן ברוך חיזר אחריה וגם בו היא לא הבחינה . הסיבה לכך היא מפני שזהרה אהבה רק חבר אחד- את שמוליק . למרות ששמוליק לא היה שרירי אלה רפוס ידיים ,זהרה אהבה את החכמה שלו, את הליכותיו, את הרגליו, תכונותיו ואת העובדה שהיו להם המון נושאי שיחה משותפים. לאחר מותו של שמוליק, מי שחשבה שתחייה איתו כל חייה, זהרה החלה להשתנות. היא הפכה לנערה סגורה ומופנמת, חשבה כל הזמן רק על שמוליק, כתבה לו מכתבים, וכל יום ציפתה וקיוותה שיבוא, מאחר ולא יכלה להאמין כי הוא אכן הוא מת. אט אט השלימה עם העובדה הכואבת ששמוליק לא ישוב. לקראת סוף הסיפור זהרה מתאהבת באמנון.
סופה של זהרה טרגי גם הוא : זהרה מטיסה מטוס לא תקין ונהרגת כשהמילה האחרונה שיוצאת מפיה היא שמוליק.
בתמונה: כריכת הספר
דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז חיים. היא בת למשפחת מוסינזון, עתירת היוצרים.
בשנת 1955 ,כשהיתה מורה בקיבוץ, התפרסם בעיתון "דבר לילדים" מדורה הקבוע "דפי תמר",יומנה של נערה בת קיבוץ.
דבורה עומר פרסמה עשרות ספרים לילדים ולבני נוער.
הראשון בספריה היה "הבכור מבית אב"י".
דבורה עומר זכתה למקום של כבוד בספרות הילדים הישראלית.
ספריה לילדים ולבני נוער עוסקים בעיקר בנושאים הקרובים ללבם של ילדים : סיפורי הרפתקאות, ביוגרפיות מדמויות בתולדות עם ישראל (חנה סנש ,שרה גיבורת ניל"י , איתמר בן אבי - הבכור לבית אב"י ועוד ). כמו כן אוהבת הסופרת לטפל ולהעמיק בחוויות של צער והתבגרות.
ספריה המרתקים זכו להערצה רבה בארץ והיא זכתה בשבעה פרסים לספרות ילדים ונוער .
מקריאתו למדתי שהמנדט הבריטי, ששלט באותה תקופה ,התאכזר לאנשי היישוב היהודי. היישוב היהודי היה מלוכד ומאוחד, וזה משהו שלדעתי מאפיין את העם היהודי עד לימינו. גם אם יהודים מפוזרים ברחבי העולם, עדיין, כולם מרגישים גוף אחד , כולם מלוכדים ודואגים זה לזה.
בתקופת המנדט הבריטי היהודים בדרך כלל התיישבו בקיבוצים, מה שהלך ופחת עם השנים. היום בקיבוצים חיים בעיקר צאצאים של חברי קיבוץ. מסקרן אותי לדעת איך זה לגור בקיבוץ , כי מסיפורים ששמעתי , מדובר בקהילה שחיה ביחד ובשיתוף ובעיר הגדולה כל אחד עובד למחייתו וחי בביתו עם משפחתו ואין כל כך שיתוף.
עוד למדתי שמי שלקח חלק בארגונים כמו למשל בפלמ"ח , היה צריך לשמור על סודיות מוחלטת, כי היה מדובר בארגונים לא חוקיים, ודי ברור שלא הייתי עומדת באתגר שכזה.
הפתיע אותי במיוחד לגלות עד כמה האנשים בתקופה ההיא העריכו כל פרט וכל דבר, הכי בסיסי, שהיה להם. הם אהבו את אוהלם, את מזרונם הקשה וכל דבר הם תמיד הסתכלו את חצי הכוס המלאה וזה משהו שארצה לאמץ בחיי בשמחה.
הדהים אותי לגלות שרק לפני 70 שנים החיים פה היו שונים בתכלית. מבחינה חברתית, מפגשים חברתיים היו אז מאוד מקובלים, עושים לעיתים קרובות קומזיצים, שרים שירים ומספרים סיפורים מפחידים . היום, פעילויות כאלו נחשבות לא ממש אופנתיות. אמנם רוקדים אבל במועדונים, לא עושים יותר שירה בציבור, קומזיץ פעם בשנה בקושי בל"ג בעומר.
כפי שכבר ציינתי, בקריאת הספר חוויתי לא פעם התרגשות רבה. הרגע ,שהכי נגע לליבי, הוא הרגע שבו מודיעים לזהרה ששמוליק אהובה מת. הרגשתי עצב כשקראתי את הפסקה הזאת , כאילו הייתי במקום זהרה. הייתי גם מאוד מופתעת שסיפור אהבה נגמר עם סוף עצוב.