המושבה חדרה

מגישה-ירדן קבסה ט4 למורה ורד פרידמן

הקדמה

חדרה היא עיר במחוז חיפה בישראל שבשרון הצפוני, אשר שוכנת לחוף הים התיכון. היא הוקמה כמושבה על ידי אנשי העלייה הראשונה ב-1891, והוכרזה כעיר בשנת1952. מקור השם חדרה בערבית מקור השם אלחודרה על שם הירוקת שבביצות. אבשלום קור הציע כי השם הערבי הוא גלגול של השם העברי "גדרה"‏[1], שהיה שמו של יישוב קדום ליד קיסריה

בחרתי במושבה זו מכיוון שזו העיר שבה אני חיה ואני צריכה להכיר את ההיסטוריה של חדרה.

גרעין המייסד התחיל בחוות הכשרה בעיר בלצי שבבסרביה. למקום זה הגיעו צעירים שנשבו בקסמי החלוציות וראו את עתידם בבניית קיבוץ בארץ ישראל.

הצעירים היו כבני 18-20 והגיעו לאחר שהיו כבר חברים בתנועת "גורדוניה" במשך שנתיים-שלוש (מי יותר ומי פחות). בחוות ההכשרה הם הוכשרו לעבודות החקלאות, אם זה ברפת, בעבודת השדה וכו'. הצעירים נאספו מהכפרים, העיירות והערים בסביבה הקרובה יותר וגם הרחוקה יותר. במשך מספר שנים הגיעו עוד ועוד צעירים, ובינתיים הותיקים יותר, שכבר היו שם מספר חודשים עד שנה, התחילו לקבל סרטיפיקטים (אישורי עליה) ועלו לארץ. כך הגיעו הראשונים בשנת 1930 לארץ ישראל ומיד הופנו למושבה חדרה. הם התיישבו בפאתי חדרה והתחילו לקלוט עוד ועוד אנשים. מחמישה אנשים ב-1930 הם הפכו להיות 80 איש ואשה וגם מספר ילדים בתוך 5 שנים. לחדרה הגיעו צעירים נוספים ולא רק מחוות ההכשרה בבלצי. חברים מהקבוצה היו מחכים בנמל חיפה לאוניות העולים שהגיעו ושם היו פונים לעולים הצעירים ומציעים להם להצטרף אליהם לקבוצה.

החיים בחדרה, כמו בכל הארץ, היו מאוד קשים. לא היה כסף, לא היתה עבודה וגרו בתנאים מאוד מינימליים. אבל היתה הרוח. והאידיאה והחזון והם היו חלוצים מלאי התלהבות, חדורי שאיפות להגשים וליישב את הארץ וכל מה שהיה קשור לצורך האישי ולתנאים האישיים התגמד מול הרעיון הגדול.

בעצם השאיפות של מייסדיה הוא להגשים וליישב את הארץ.

ההיסטוריה של המושבה

רכישת האדמות

בשנים 1880-1882, בעקבות פרעות הדמים ברוסיה "סופות בנגב", התארגנה תנועת "חובבי ציון" במטרה לרכוש אדמות להתיישבות בארץ ישראל. אדמות חדרה נקנו עבור נציגי אגודות "חובבי ציון" מליטא (האחת מאלקסוט שבקובנה השנייה מריגההשלישית מוילנה). משלחת של חמישה שליחים מטעם אגודות אלה, שיצאו לקנות אדמות בארץ ישראל, קנו בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין את אדמות חדרה בשנת1890, מהאפנדי סלים ח'ורי שהקרקע הייתה בבעלותו. היקף הרכישה היה 30,000 דונם‏[3]. זוהי רכישת הקרקע הגדולה ביותר להתיישבות בארץ עד אז‏[4].

חנקין התחייב לייבש את כל הביצות שבאדמות אלה והוחלט שהכסף עבור הקרקעות וגם שטרי הבעלות על הקרקע (קושאנים) יופקדו עד הייבוש בידי זאב טיומקין. חנקין לא עמד בדיבורו, ותוך שהוא מנצל את חולשתו של טיומקין לנשים, הצליח לקבל ממנו הן את הכסף והן את הקושאנים. לבסוף, לאחר משא ומתן עם הרב משה מרדכי אפשטיין, שהיה נציגן של אגודות אלה, העביר חנקין את רוב הקרקעות לרב אפשטיין, אך הותיר לעצמו חלק מן האדמות.

העלייה לקרקע וקשיי התושבים

בט"ו בשבט ה'תרנ"א (1891) עלו התושבים לקרקע, היו אלה עולים מהערים ריגה,וילנה וקובנה. המתיישבים גרו תחילה בחאן שהיה בשטח היישוב וקיים עד היום בשטח העיר כאתר מורשת היסטורית של ההתיישבות במקום. המתיישבים סבלו תחילה מתנאים קשים של ביצות וקדחת (כאמור לעיל, הביצות לא יובשו למרות התחייבות חנקין)‏[5]. בעקבות זאת עזבו רוב התושבים את המושבה וצ'רקסיםמהסביבה השתלטו על האדמות. עם חזרת היהודים סירבו הצ'רקסים להשיב את האדמות לאיכרי חדרה ומריבות פרצו באופן תדיר בין איכרי חדרה והצ'רקסים סביב סכסוך האדמות. בשנת 1910 התנהלה בוררות בין הצ'רקסים ואיכרי המושבה ונקבע שהאדמות יוחזרו למעט חלק קטן מהם עליהם כבר בנו הצ'רקסים בתים‏[6]. בכך לא תמו ההתנגשויות וקרב נוסף סביב חלקה של 20 דונם פרץ בתחילת שנת 1914‏[7].

בעזרת כספי הברון רוטשילד נטעו במערב המושבה עצי אקליפטוס במחשבה שאלה ייבשו את הביצות בזכות צריכת המים הגבוהה שלהם. מאוחר יותר גילו שהאקליפטוסים שולחים את שורשיהם אל עומק האדמה ולכן לא עזרו בייבוש הביצות. אקליפטוסים אלה מהווים כיום את אחד מיערות האקליפטוסים הגדולים בארץ ישראל. הפתרון שנמצא לבעיית הביצות היה חפירת תעלות שניקזו את המים לים. שריד לביצות חדרה ניתן לראות היום בבריכת עטא בפארק השרון. בשל הקדחת נאלצו המתיישבים לעבור לאזורגבעת אולגה של היום אך חזרו לאחר ייבוש הביצה.

ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו

בחדרה התגוררו כמה מחברי ניל"י ובהם אבשלום פיינברג, שאנדרטה לזכרו ניצבת בפארק נחל חדרה. בזמן מלחמת העולם הראשונה סבלו התושבים מנחת זרועם של הטורקים, אך עם תחילת המנדט הבריטי שפר מצב המושבה והוקמה בה תחנת רכבתבקו תל אביב-חיפה - דבר שתרם לפיתוח העיר. המושבה סבלה מהתקפות של ערביםבמאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בשנת 1934, הוכרזה חדרה כמועצה מקומית על ידי הנציב העליון הבריטי. בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, הקימו הבריטים ארבעה מחנות צבא בעיר ובסביבתה - בחולות שפת הים, באגרובנק, בגן המייסדים וצפונית לכפר ברנדייס. למחנות נסללו כבישי גישה מבטון. מחנות הצבא שימשו מקור כלכלי חשוב למושבה. עם השנים גדלה המושבה וסופחו אליה היישובים חפציבה, כפר ברנדייס ונווה חיים, וכן נבנו שכונות חדשות כמו בית אליעזר, שכונת ויצמן ושכונת ניסן סביב המושבה. בשנת 1952 הוכרזה חדרה כעירבמדינת ישראל. לכבוד ההכרזה כעיר נכתב המנון העיר. בזמן העלייה מאתיופיה הגיעו עולים רבים לחדרה ולפרדס חנה הסמוכה.

בעיר פועל המרכז הרפואי הלל יפה על שם ד"ר הלל יפה, אחד מחלוצי הרפואה בארץ ישראל. בית החולים משמש את חדרה ואת היישובים הסמוכים (פרדס חנה, קיסריה, זכרון יעקב, בקה אל-ע'רביה ועוד). כיום יש בחדרה מבני תעשייה רבים (בהם מפעלי נייר חדרהומפעל הצמיגים "אליאנס") וכן נמצאת בה תחנת הכוח אורות רבין, שהיא תחנת הכוח הגדולה בישראל.


אורח החיים של המושבה

ב.תחום החיים שבחרתי הוא החברה

תקופת ההתיישבות: העלייה הראשונה 1903-1882.

ב-1890 קנו ארבע אגודות ציוניות מריגה, קובנה, ווילנה מיהושע חנקין שטח של כ-30,000 דונם באזור חדרה של היום. בלב הנחלה עמד מבנה גדול ומרשים- מבנה ה'חאן', אשר הוקם על ידי אפנדי לבנוני בסוף המאה ה-19. למרות שלא שימש כפונדק דרכים, נקרא כך בשל דמיונו למבנה קלאסי של ח'אן עות'מאני. למעשה המבנה שימש כבית חווה חקלאית גדולת מימדים והכיל כ-26 חדרים. משפחות המייסדים של המושבה חדרה גרו במבנה הח'אן במשך כשש שנים עד שנבנו בתיהם. לאחר מכן, הוסיף הח'אן לשמש לצרכי הציבור: מגורים זמניים למשפחות עולי תימן, תחנת משטרת הרוכבים הבריטית, בית מדרש, מקווה טהרה וכאזור מגורים לאברכים. בשנת 1982 נחנך בח'אן המוזיאון לתולדות העיר חדרההמייצג את מגוון הפעילות החברתית שהתרחשה במושבה מהיווסדה ועד להיותה אחת הערים המרכזיות בשרון. החאן הוכרז כאתר לאומי ב-2.9.1984.

בעצם המייסדים של המושבה חיו בתוך חווה שהייתה בה רק 26 חדרים וכל המייסדים הצטופפו שמה עד אחרי 6 שנים שאישרו להם לבנות בתים , אחרי הבנייה הוסיפו לכל הציבור מגוריים זמנים למשפחות עולי תימן תחנת משטרה בית מדרש מקווה וכוליי.

קטע מקור 2

מייסדי המושבה התקשו להשיג רישיונות לבניית בתיהם ונאלצו לגור במבנה החאן במשך שש השנים הראשונות להתיישבות במושבה בין השנים 1896-1891. משפחות המייסדים חילקו את חדרי המגורים לפי ארבע האגודות שאליהם השתייכו והקצו גם חדרים למטרות ציבוריות. תקופה זו התאפיינה במצוקה כלכלית, תחלואה ומוות ממחלת המלריה, אך גם אפשרה את עיצוב חיי קהילת המייסדים של המושבה. כאשר יצאו משפחות המייסדים לבתיהן הקבועים במושבה, הוסיף הח'אן לשמש לצרכי הציבור של המושבה והתקיימו בה דירת השוחט, בית הבד, מקווה, מחסנים, בית מרקחת ומלון. ב-1912 שימש הח'אן למגורים זמניים של משפחות עולי תימן, עד שעברו לשכונת נחליאל במושבה. בשנים 1948-1925 פעלה במקום תחנת משטרת הרוכבים הבריטית

ביבליוגרפיה

ויקיפדיה-חדרה

המשרד להגנת הטבע-החאן

טכנודע-אודות