סיפורי אליהו

שיחתם של אליהו ועובדיהו והמעמד על הר הכרמל

שיחתם של עובדיהו ואליהו

מלאכים א' פרק י"ח

ז וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ. ח וַיֹּאמֶר לוֹ אָנִי לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהו ט וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי . י חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ -גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה . יא וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. יב וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְהוָה יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא-אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת-יְהוָה מִנְּעֻרָי. יג הֲלֹא-הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְהוָה מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם . יד וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי. טו וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו . טז וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ.

פירוש והעמקה

כאשר עובדיהו הלך בדרכו בכדי למצוא מעיין מים הוא ראה את אליהו. תגובתו הראשונית היתה השתחוות למראה עיניו ונתינת כבוד להולך מולו ולאחר מכן בירור זהותו של אותו אדם ("הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ" פסוק ז').

אליהו מבקש מעובדיהו לספר לאדונו של עובדיהו, אחאב, על בואו, אך, תגובתו של עובדיהו לנדון היתה שלילית וחד משמעית מכיוון שע"פ דרך חשיבתו כאשר יגיע לאחאב ויאמר לו את דבריו אחאב ימיתהו ביד קרה ("וַיֹּאמֶר מֶה חָטָאתִי כִּי-אַתָּה נֹתֵן אֶת-עַבְדְּךָ בְּיַד-אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי" פסוק ט'). בכדי להעצים את הדבר, עובדיהו מספר לאליהו על החיפושים הממושכים אחריו ועל הטרחה הקשה שבדבר ( "חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם-יֶשׁ -גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא-שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן וְהִשְׁבִּיעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה וְאֶת-הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה" פסוק י'). החשש אינו מרפה מעובדיהו, הוא חרד מהעלמותו הפתאומית של אליהו הנישא ברוח ה' העוטפת אותו. עובדיהו מחליט לספר לאליהו על אשר עשה בזמן שאיזבל הרגה את נביאי ה' בכדי לעורר באליהו את תחושת הצדק, בכדי להראות לו שהוא לא סוטה מדרך הישר, בכדי להראות לו שהוא לא האדם הצריך לבצע את המשימה אשר הוטלה עליו. למרות זאת, אליהו דבק במטרתו ונשבע בה' על כך שהוא יעמוד מלפני אחאב באותו היום ועובדיהו אכן עושה כדבריו ("וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ חַי יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו . וַיֵּלֶךְ עֹבַדְיָהוּ לִקְרַאת אַחְאָב וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֵּלֶךְ אַחְאָב לִקְרַאת אֵלִיָּהוּ." פסוקים ט"ו - ט"ז)

המעמד על הר הכרמל

מלאכים א' פרק י"ח

כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל. כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם. כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס. לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים. לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

פירוש והעמקה

לאחר שאחאב שלח את בני ישראל והנביאים אל הר הכרמל אליהו ניגש אליהם והחל לשאת את דבריו: "למשך כמה זמן אתם, נביאי הבעל והאשרה ותושבי ישראל, תמשיכו לפסוח בין האמונות? על כל האנשים אשר מאמינים בבעל ללכת אחריו ועל כל האנשים אשר מאמינים בה' האלוקים (ב-ה' הידיעה) ללכת אחריו" ( "וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" פסוק כ"א ), בחירת העם היתה שונה.
אליהו משווה את מספר נביאי הבעל והאשרה ,450 ,למספר נביאי ה', נביא "אחד" (ישנם עוד כ-100 נביאים העובדים את ה' אשר עובדיהו החביאם בשתי מערות) ולאחר מכן מכריז על תחרות ההולכת כך:
ישנם שני פרים, על נביאי הבעל והאשרה לבחור פר אחד מתוך השניים שאותו הם יעלו כעולה על העץ לאלוקיהם אך לא ידליקו את את העולה וכך גם אליהו. כל קבוצה תקרא לאלוהיה והאלוקים אשר יענה באש הוא האלוקים.
("וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים" פסוקים כ"ג-כ"ד)

ראשית כל, החלו עבדי הצידונים להתפלל, אך, אין קול ואין עונה. בשעת הצהריים אליהו החל ללגלג עליהם ועל אמונתם, דבר הגרם לשפיכת דמים בקרב נביאי הבעל והאשרה, ובאחרי הצהריים ועד הערב האלוהי הצידונים לא ענו לתפילתם של עבדיהם באש ("וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב" פסוק כ"ט). זמן קצר לאחר מכן אליהו ריפא את מזבח ה' ההרוס ובנה אותו מחדש על ידי כמה פעולות:
1. לקח 12 אבנים כמספר שבטי ישראל- עניין סמלי ("וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב" פסוק ל"א)

2. חפר תעלה מסביב למזבח ( "וַיַּעַשׂ תְּעָלָה" פסוק ל"ב)

3. עקד את הפר ושם אותו על העץ ("וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים" פסוק ל"ג )

4. ציווה לשפוך כדי מים על העולה ועל העצים (שפיכת 12 כדים בסך הכל- כמספר שבטי ישראל), ("וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ." פסוק ל"ד)

5. הוסיף מים לתעלה ( "וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם" פסוק ל"ה )

אליהו התפלל לה' בבקשה שיסב את ליבם של עם ישראל אחורנית (הביטוי "ואתה הסבת את לבם אחורנית" בעל שתי משמעויות: הראשונה-אתה גרמת להם לעבוד את הבעל והשנייה- אתה תגרום להם לשוב אליך, אל ה'). ה' הקשיב לתפילתו של אליהו ולכן הפיל אש מן השמיים אשר שרפה את העולה, העצים, האבנים, העפר והמים אשר בתעלה. בשל מעשה זה עם ישראל יראו מן ה', הם השתחוו לו ולאות כבוד התחרטו על מעשיהם בכך שאמרו: "ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (פסוק ל"ט). אליהו הגיב בקיצוניות לדבר בכך שהוא ואנשיו תפסו את עובדי הבעל, הורידו אותם אל נחל קישון ואליהו שחט אותם שם ("וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם" פסוק מ')