On The Table

By Meytal Sendler

מנוחת הלוחם

כנערה בת 17 שיושבת על הגדר עם רגל אחת בתיכון וחיי הילדות ורגל אחת בצבא ,
היה לי קשה ובאותו הרגע מרגש לראות את התמונה של ניר אליאס/רויטרס שהתפרסמה בתערוכת צילומי העיתונאות המרכזית בישראל "עדות מקומית", שבה רואים חיילים שחזרו מפעילות לילה אינטנסיבית והחליטו לעשות שמירות ככה שכל כמה שעות מישהו אחר ישמור על החטיבה בזמן שהיא ישנה.
גם אחרי כל הקלישאות של אמא שכשנגדל לא יהיה צבא , והעוד קצת והמשיח יבוא,
המשיח בנתיים לא בא וגם לא מטלפן ולצערנו תמונה זאת משקפת את המציאות שחיים בה רוב ה"ילדים" בגילאי 18-20.
בגיל 18 אנחנו נזרקים מהתא החמים והנוח שלנו שנקרא בית לתוך מסגרת ומשטר צבאי אינטנסיבי במשך שלוש שנים.
בשלוש שנים הללו אנו מבינים את המשמעות של חברות והמשפט "אחד בשביל כולם כולם בשביל אחד" .

אתה מבין שכבר אין אימא ואבא שיכסו לך את התחת עכשיו זה רק אתה והח'ברה,
פתאום אתה מבין שאתה נלחם למען משהו שהוא הרבה יותר גדול ממך , המדינה שלך ,
המדינה שיכול לשבת אתיופי ורוסי בשמירה ובכל זאת הם ירגישו קשר שלא ניתן להסביר במילים.
הצבא מבגר אותך הצבא נותן לך כלים וערכים שממשיכים איתך גם אחריו,

מלמד אותך שלא הכל מובן מאליו, בצבא אתה מבין שלמעשים שלך יש השלכות , שאם אתה תחליט להיות חוצפן יכול להיות שאתה החברים שלך תסגרו עוד שבת ,
בדיוק כמו בישראל של היום , אם אנחנו לא נשמור אחד על השני ונילחם למען עצמאותה של ישראל , בין אם זה בארץ או בגולה , אף אחד לא ישמור עלינו וילחם בשבילנו על הערכים וה"אני מאמין" שלנו.