ערבים
מגישה: שובל יעקב ט7
ערבים
ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלאם במאה ה-7, והם מהווים רוב באוכלוסיית ארצות ערב. כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית ורובם הגדול מוסלמים.
ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:
פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי). הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי וסומליה, שתושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלו (למשל בארצות הברית, ישראל, במדינות אירופה).
לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם. לא בכל אזור מדברים אותה ערבית. במצרים, למשל, מדברים ערבית שונה מזו שמדברים בסוריה, משום שבמצרים הושפעה הערבית מן השפה המצרית העתיקה, ובסוריה הערבית הושפעה מהשפות הפיניקית והארמית. בדרך כלל לא מוכללים בהגדרה מיעוטים כגון יהודים, קופטים ומארונים, שחיים בארצות ערב או מוצאם מארצות ערב ושפת אמם היא ערבית, ועל פי רוב לא רואים עצמם כערבים.
גנאלוגית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב.
אתנית-תרבותית: בני אדם אשר מחשיבים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים), שתרבותם היא ערבית ומוכרים כערבים בעיני אחרים.
רוב הערבים הם מוסלמים סונים או שיעים, ומיעוטם נוצרים המבנה העדתי של ערביי ישראל הוא פרייה של התפתחות היסטורית ממושכת, שהטביעה חותמה על ארצות המזרח-התיכון כולו בשני קווי-יסוד, שעקבותיהם ניכרים עד היום: תקופה ארוכה ומחמת לכשעצמם פחתה במרוצת-הדורות, אך תוצאותיהם נשתמרו באותו פסיפס כיתות דתיות שנוצר באזור.
א. הפיצול העדתי, תולדת פילוגים באסלאם ובנצרות לאורך תקופה ארוכה ומחמת גורמים שונים, שחשיבותם לכשעצמם פחתה במרוצת-הדורות, אך תוצאותיהם נשתמרו באותו פסיפס כיתות דתיות שנוצר באזור.
ב.ארגון עדתי בעל דפוסים עצמאיים מיוחדים, שמצא ביטויו במסגרת האימפריה העותמאנית בשיטת "המלתים", לפיה העניק השלטון המוסלמי לעדות מסוימות אוטונומיה שיפוטית בענייני אישות, ניהול הוקף ובארגון מוסדות הדת ומערכת השפיטה.
שיטה זו מבוססת הייתה על התפיסה המוסלמית, שהכירה במעמדן המיוחד של "עדות החסות" ובזכותן לנהל את חייהן בהתאם לאמונתן(1). מתוכה צמחה מערכת מוסדות עדתיים עצמאיים והתפתחה מסורת ארגון עדתי. ההבדלים בין העדות בישראל כיום נובעים במידה מסוימת מן השוני בהיקף השפעתם של שני התהליכים ההיסטוריים הנדונים על עיצוב דמותן, שכן יש להדגיש, כי לא כל העדות זכו לאוטונומיה מוכרת, והמוסלמים לא אורגנו במסגרת עדתית, בגלל היות האסלאם באימפריה העותמאנית דת-המדינה.
בתקופתנו מסתמן לחץ לצמצום סמכויות השיפוט של בתי-הדין הדתיים בארצות המזה"ת. במצרים הם בוטלו כליל מיום 1 בינואר 1956 וסמכויותיהם הועברו לבתי-המשפט האזרחיים, הדנים בענייני אישות בהתאם לחוקים הדתיים.(2)
בתורכיה בוטלו בתי הדין הדתיים אחרי מהפיכת כמאל אתא תורכ. בשנת 1926 הונהג בה החוק האזרחי השויצרי.
בלבנון ובסוריה הצליחו ראשי העדות הדתיות להדוף נסיונות חוזרים ונשנים בין שתי מלחמות העולם לגדוע סמכויות בתי הדין הדתיים. חוק לבנוני מיום 2.4.51 שב וקבע שיפוטם הייחודי בכל עניני המעמד האישי. אירוסין, נישואין, גירושין... תחושת השותפות המלכדת אותה מבוססת על האמונה הדתית לעומת קשר הדם, המאגד את החמולה ליחידה אחת, אך באמונה לבדה לא די כדי ליצור כוח פוליטי, הזקוק למשענת מסגרתית מוצקה. הארגון הפנימי חיוני לשמירת עוצמתה של העדה ומעמדה הכלכלי הוא אבן פינה בבניינה. מוסדותיה תלויים בו ובלעדיהם חייה כמו תלושים. האוטונומיה השיפוטית יוצרת את הנדבך השני בזיקת בני העדה אליה. בסיס חיוני מהווים קשריה החיצוניים של העדה עם מרכזיה הדתיים בעולם.
במישור ההתפתחות החברתית-כלכלית מצטיירים הבדלים בין מוסלמים, דרוזים ונוצרים, ששורשיהם נעוצים ברקע ההסטורי:
המבנה העדתי של ערביי ישראל הוא פרייה של התפתחות היסטורית ממושכת, שהטביעה חותמה על ארצות המזרח-התיכון כולו בשני קווי-יסוד, שעקבותיהם ניכרים עד היום:
א. הפיצול העדתי, תולדת פילוגים באסלאם ובנצרות לאורך תקופה ארוכה ומחמת גורמים שונים, שחשיבותם לכשעצמם פחתה במרוצת-הדורות, אך תוצאותיהם נשתמרו באותו פסיפס כיתות דתיות שנוצר באיזור.
ב.ארגון עדתי בעל דפוסים עצמאיים מיוחדים, שמצא ביטויו במסגרת האימפריה העות'מאנית בשיטת "המלתים", לפיה העניק השלטון המוסלמי לעדות מסויימות אוטונומיה שיפוטית בענייני אישות, ניהול הוקף ובארגון מוסדות הדת ומערכת השפיטה.
שיטה זו מבוססת היתה על התפיסה המוסלמית, שהכירה במעמדן המיוחד של "עדות החסות" ובזכותן לנהל את חייהן בהתאם לאמונתן(1). מתוכה צמחה מערכת מוסדות עדתיים עצמאיים והתפתחה מסורת ארגון עדתי. ההבדלים בין העדות בישראל כיום נובעים במידה מסויימת מן השוני בהיקף השפעתם של שני התהליכים ההיסטוריים הנדונים על עיצוב דמותן, שכן יש להדגיש, כי לא כל העדות זכו לאוטונומיה מוכרת, והמוסלמים לא אורגנו במסגרת עדתית, בגלל היות האסלאם באימפריה העות'מאנית דת-המדינה.
אגודות צדקה, תנועות נוער, מפעלים כלכליים, הוצאות ספרים, כתבי עת ושאר גופים.
לעדות הדתיות השונות עצמאות רחבה בניהול ענייניהן הפנימיים, בהתאם לצרכיהן ועפ"י מסורתן, ללא התערבות חיצונית, תוך היענות לבקשות סיוע כספי או מתן פטור ממיסים ומכסים.
בתחום החברתי-פוליטי משמשת העדה מאגר כוח למנהיגיה המייצגים אותה.
תחושת השותפות המלכדת אותה מבוססת על האמונה הדתית לעומת קשר הדם, המאגד את החמולה ליחידה אחת, אך באמונה לבדה לא די כדי ליצור כוח פוליטי, הזקוק למשענת מסגרתית מוצקה. הארגון הפנימי חיוני לשמירת עוצמתה של העדה ומעמדה הכלכלי הוא אבן פינה בבניינה. מוסדותיה תלויים בו ובלעדיהם חייה כמו תלושים. האוטונומיה השיפוטית יוצרת את הנדבך השני בזיקת בני העדה אליה. בסיס חיוני מהווים קשריה החיצוניים של העדה עם מרכזיה הדתיים בעולם.
במישור ההתפתחות החברתית-כלכלית מצטיירים הבדלים בין מוסלמים, דרוזים ונוצרים, ששורשיהם נעוצים ברקע ההיסטורי: ג. צורת היישוב
בקרב העדות הנוצריות הזדקר תמיד היסוד העירוני, לעומת דלילותו היחסית, הן באוכלוסיה המוסלמית והן בין הדרוזים. כ- 60% מן הנוצרים התגוררו בעת מפקד האוכלוסין והדיור בשנת 1961 בישובים עירוניים, לעומת כ- 17% מוסלמים ו- 9% בלבד דרוזים. כיום הצטמצם מאוד הפער עפ"י ההגדרות הנוכחיות, לפי שהכפרים הגדולים נופלים בגדר "ישוב עירוני" ואוכלוסיה המוסלמית בירושלים, המהווה כ- 89% מתושביה, משנה את המאזן הכללי.
נראה כי אף התרחשה הגירה מסויימת של מוסלמים ודרוזים לערים, אך עדיין גבוה ריכוזם של הנוצרים בישובים עירוניים משל בני דתות אחרות.(13)