להיות עם חופשי

האנליזה של השליטה בהמונים

ארנון י' דניאלי - 2017

ארנון י' דניאלי - 2017


גבירותיי ורבותיי! שלושה מאורעות היסטוריים שפרצו סביב שנת 1760 הניחו את היסודות לעולם שאנחנו חיים בו היום: המהפכה התעשייתית באנגליה, המהפכה הצרפתית והקמת ארצות-הברית.


ההבדל הגדול בין העולם שלפני האירועים הללו לזה שבא אחריו הוא שלפניהם שעבוד ההמונים לשליטים היה גלוי ובוטה במידה רבה (כוחני ומזלזל), ולאחריהם הפך השעבוד להיות מוסווה ומניפולטיבי במידה רבה (מתוחכם ומכבד לכאורה) כדי למנוע התקוממויות חדשות.


מיד עם שוך קרבות המהפכה בצרפת והקמת ארצות-הברית, הניחו השליטים החדשים את היסודות למערכת שעבוד סמויה ומניפולטיבית ושכללו אותה במשך הזמן. הספר הזה מתמקד בחשיפתה, בעיקר בראי המערכת הישראלית והמערכת האמריקאית.


תוכן העניינים:

הקדמה

שלוש ארבע ולאהבה

מה נעשה כשנהיה גדולים

הדרך אל האושר

לאן נעלמים החיים שלנו

כסף כמו חול ואין מה לאכול, חלק א'

כסף כמו חול ואין מה לאכול, חלק ב'

כסף כמו חול ואין מה לאכול, חלק ג'

כסף כמו חול ואין מה לאכול, סיכום

אוהבים את מה שרואים

האטד והעצים

טבע האדם רך מנעוריו

המדינה זה השליט

המדינה או אני

אמת היא שקר

החלום ושברו

דע את עצמך!

פאנקיסטים בשירות השלטון

מפרסמים בדחיפה

מדינת התאגידים

צבא ההגנה למי

אישה יפה גבר עשיר

על סקס ועוגות קצפת

סקס מוכר אבל עולה ביוקר

מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול

יגעת ויגעת - לא מצאת

שקל פה ושקל שם - תתמלא קופת השליט

הידידים של הבנק

נישואים - בשביל מי זה טוב

העבודה משעבדת

על אדונים ושליטים

לחם ושעשועים

החיים - הוראות הפעלה

זקנים על הקרח

מדע בשירות ברוני ההון

איזהו מאושר

אדם לאדם - רובוט

כסף כסף בוא

נפט, כרוניקה של מלחמה - חלק א'

נפט, כרוניקה של מלחמה - חלק ב'

העלמה, השליט והפחד

מי מפחד מטרור

טרור בשירות ממשלת ישראל

תקשורת וטרור: שונאים - סיפור אהבה

יוצאים מהמטריקס

אויבי העם

מאחורי מסך העשן

נפט, כרוניקה של מלחמה, חלק ג'

טרור - הוראות שימוש

מניפולציות משקרות חושים

מרמים את הציבור - כל הזמן

מה למדו השליטים מוורן ג'פס

מה מעסיק את פרנסואה הולנד

הקדושים המעונים של המאה ה-20

העתיד מאחורינו

מקורות מידע




שלוש ארבע ולאהבה

סר קן רובינסון טוען שמערכות החינוך, כמעט בכל העולם, מכוונות אותנו לעולם האקדמי ומשם לעולם העבודה, ובתוך כך מחסלות את היצירתיות הטבעית שלנו. לטענתו, מאז המהפכה התעשייתית, מערכות החינוך מכוונות לאיוש משרות. במילים אחרות - לייצור עובדים.


כתיכוניסטים וכחיילים אנחנו מבינים בצורה אינטואיטיבית מה גורם לנו אושר: בילוי עם חברים, מפגשים ופלירטים בין-מיניים (או חד-מיניים - בהתאם לנטייה האישית), מעט רוח שטות ו-FUN. הפסיכולוגיה החיובית (להלן, חקר האושר) מאשרת את סדר העדיפויות הזה: המנבא הראשון לאושר הוא הימצאות בחברת אנשים שאנחנו אוהבים, נמצא שסקס הוא ההנאה מספר 1 שלנו, והחוקרים ממליצים לנו ליצור סדר יום אישי שמשובצים בו דברים שגורמים לנו להרגיש טוב (FUN).


בתהליך ייצור העובדים שליטי המדינות וברוני ההון (להלן, השליטים) מדכאים את הנטיות הטבעיות שמובילות אותנו לאושר: את חשיבות החברות, את מעט רוח השטות, את הכיף שבמפגשים הבין-מיניים (או החד-מיניים) וכן הלאה, ומציבים תחת זאת בתודעתנו את המשוואה המוטעית: עבודה קשה וצריכה רבה = אושר.


לפני המוות אנחנו מתפכחים מההטעיה הנ"ל ומתחרטים על כך שעבדנו יותר מידי, שלא הקדשנו לקשרינו החברתיים את הזמן והמאמץ הדרושים, שהחמצנו את חוויית גידול ילדינו ואת חברת שותפנו\שותפתנו לחיים ושלא הכנסנו רוח שטות לחיינו. אלה הן ארבע מתוך חמש החרטות המובילות שלפני המוות שנמצאו במחקר.


יש לנו אפשרות לפנות את מקומן של העבודה והצריכה בראש סדר העדיפויות שלנו, לטובת הנטיות הטבעיות המוזכרות מעלה. במילים אחרות, לטובת האושר. אך שליטינו לא מובילים אותנו בדרך זו, מפני שהם לא מעוניינים להפוך אותנו לאנשים שבעי רצון ומאושרים, אלא לצבור כמה שיותר הון על חשבוננו.




מה נעשה כשנהיה גדולים

עולם העבודה כפוף למטרתם הצרה של שליטי המדינות וברוני ההון: צבירת כמה שיותר הון. כולנו מובלים באותו המסלול מילדותינו בהתאם למטרה זו, כשאנו זוכים להתעלמות מהנטיות הטבעיות הייחודיות לנו, נטיות שמדוכאות בתהליך הזה.


למשל, אם נסיבות חייו וכישרונותיו הייחודיים של אדם יצרו בקרבו נטייה להיות רקדן - מערכת החינוך תדכא אותה: היא תוביל אותו בחשיבות עליונה ובלעדית, פחות או יותר, להשגת תעודת בגרות, שתוביל אותו לאקדמיה, שתוביל אותו, למשל, להיות פקיד בדרגה זו או אחרת בבנק של ברון הון זה או אחר.




הדרך אל האושר

האדם מביט על העולם סביבו ואומר לעצמו: "במצב הזה והזה... אהיה שבע רצון מחיי". כלומר, "אם אשיג א', ב' ו-ג', אוכל לחיות בכיף". "המצב הזה והזה..." או "א', ב' ו-ג'..." הן המטרות המרכזיות הספציפיות של אותו אדם בחייו, והוא בד"כ צודק: אם הוא יגשים אותן, הוא יהיה שבע רצון מחייו באופן כללי. חקר האושר מאשר זאת.


מממצאי המחקר עולה, כי הגשמת מטרות אישיות היא הגורם המרכזי שקובע את שביעות הרצון הכללית שלנו מחיינו. לפיכך, היא מרכיב מרכזי באושרנו. רוב החוקרים בתחום האושר סוברים שלא נהיה מסוגלים להפיק הנאה מחוויות יומיומית, אם לא נהיה שבעי רצון באופן כללי מחיינו. כלומר, אם לא נגשים את מטרותינו האישיות. זו הסיבה שאנשים רבים מגלים נכונות לפגוע באחרים ולנצל אותם כדי להגשים את מטרותיהם האישיות.


המטרות האישיות שלנו נובעות מתוך מניעים אישיים עמוקים. למשל, מאחורי המטרה "להביא ילדים לעולם", מסתתר בדרך כלל הצורך: "לדאוג שתהיה לנו המשכיות". כלומר, להנציח את עצמנו.


לאורך הספר אביא ראיות רבות לכך, שהמניעים של השליטים להגיע לשלטון הם בדרך כלל לזכות בכוח וביוקרה ולהותיר אחריהם מורשת גדולה. כלומר, להנציח את עצמם.


שאיפותיהם של השליטים אינן יודעות שובע. לראיה, הם מנסים בהתמדה למקסם את רווחיהם ולהגדיל את השפעתם בעולם. בעקבות זאת, מטרת-העל של מערכת השלטון היא למקסם את רווחיה ולהגדיל את השפעתה בעולם. כדי להסוות את מטרותיה, מערכת השלטון מעדיפה שיעמוד בראשה אדם שיוצר רושם חברתי, רחום וחדור כוונות טובות.


כל מי שמגיע לשלטון יודע שאם הוא רוצה לשרוד במערכת, עליו לשרת את מטרת-העל שלה. בנוסף, באופן טבעי, השליטים מעדיפים לגייס אחרים להשבעת רצונם שלהם, ולא למלא אחר רצונם של אחרים. יחד עם זאת, יש אנשים ששביעות רצונם תלויה בזו של אחרים ולעתים רחוקות אדם כזה ישתלב במערכת השלטון, ואם ישתלב, המערכת תשחית אותו מהר מאוד או שתתקוף ותגרש אותו.




לאן נעלמים החיים שלנו

ממצאי מחקרים שנעשו על שכיחות חרדה ודיכאון מצביעים על המצוקה שנגרמת לנו כתוצאה מסדר העדיפויות המלאכותי שכופים עלינו השליטים, שבו העבודה והצריכה עומדות בראש.


שכיחות הדיכאון בעולם המערבי גבוהה ביותר בין הגילאים 50-18, והיא הכי גבוהה בין הגילאים 35-18 (בשנות השיא שלנו, שבהן אנו אמורים להיות הכי מאושרים!). ממצאי מחקרים שעוסקים בחרדה מעלים נתונים דומים. בדומה לכך, עקומת האושר ע"פ גיל מראה ירידה באושר בין הגילאים 46-18 (שוב, בשנות השיא שלנו!) ועלייה באושר בין הגילאים 74-46.


כך ניתן להסביר את הממצאים: בגיל 18 אנחנו מתחילים להשקיף לעבר עולמות העבודה והצריכה כמבוגרים עצמאיים (גיל קולג' או אוניברסיטה ברוב מדינות המחקר) וחווים קשיים בלימודים וחרדות בשל כך וגם כתוצאה מהיעדים הקשים להשגה שמוכתבים לנו באשר לעתידנו. בהמשך, בעקבות המאמץ המוגזם שנדרש מאיתנו בעבודה והלחץ להגיע להישגים מקצועיים וצרכניים, הרווחה הנפשית שלנו מוסיפה להיפגע וגם הדיכאון מתפשט.


בגיל 50 בערך אנחנו מתחילים להשתחרר מהלחצים החברתיים ואנו מפחיתים במאמצינו לרדוף אחר הישגים מקצועיים וצרכניים. כלומר, באופן טבעי אנחנו מנסים לחזור לחיים מאוזנים בהתאם לנטיותינו הטבעיות המוזכרות בפרק "שלוש ארבע ולאהבה". על פי הממצאים להלן, גם אם בתגובה לכך מפטרים אותנו מהעבודה ואנחנו לא מוצאים עבודה חדשה, הרווחה הנפשית שלנו משתפרת ושיעורי הדיכאון יורדים.


מערכת החינוך (בעזרת מערכות התרבות והמשפט) הופכת אותנו, האזרחים, לעובדים-צרכנים-חיילים עד גיל 18, ובסביבות גיל 50 מערכות התרבות והתעסוקה (בגיבוי מערכת המשפט) מאבדות בנו עניין. העובדות הללו חושפות את האינטרס שיש לשליטים בנו: להשתמש בנו בשנות השיא שלנו.



מי קוצר את פירות עמלנו

בהנחה שמתח הרווחים של הספקים עומד על 60%, עלות הנטו של מנה פלאפל, שמחירה עשרה שקלים, היא 15% ממחירה (40% מתוך ארבעת השקלים שמשקיע בעל הדוכן במנה הם כשקל וחצי, שהם כ-15% ממחיר המנה). גם עלות הנטו של דירה היא 15% ממחירה, בהנחה שמתח הרווחים של הספקים עומד על 60%. בהנחה שעלות הנטו של המוצרים היא 15% ממחירם, אנחנו זוכים לקבל תמורה על שקל וחצי מתוך כל עשרה שקלים שאנחנו "מרוויחים". מפני שכפי שראינו בפרק "איפה הכסף", כל הרווח של בעל דוכן הפלאפל, או לחילופין, כל שאר שכר עבודתנו, מועבר בסופו של דבר לשליטים על ידי מחזורי הצריכה. כדי לקצר את התהליך וכדי לתת לנו כמה שפחות מפירות עבודתנו ולקחת מהם כמה שיותר לעצמם, שליטי המדינה מאמירים את מחירי הדירות ואת מחירי המוצרים הבסיסיים, באמצעות מסים מיוחדים (מלבד מס הכנסה ומע"מ) ובאמצעות שליטתם בקרקעות.


בישראל, למשל, שליטי המדינה גובים מאיתנו, האזרחים, כמעט את כל פירות עבודתנו דרך מחירי הדירות, המכוניות והדלק, שהם מייקרים באמצעים הנ"ל. כפי שראינו בפרק "איפה הכסף", שליטי המדינה מייקרים את מחירי הדירות (ובהתאם לכך את מחירי שכר הדירה) באמצעות ייקור מחירי הקרקעות ובאמצעות מסים מיוחדים (מלבד מס הכנסה ומע"מ). את מחירי הרכב הם מייקרים באמצעות המכס ומסים מיוחדים נוספים (מלבד מס הכנסה ומע"מ) ואת מחירי הדלק הם מייקרים באמצעות מס הבלו (שמהווה כ-55% ממחירו של ליטר דלק), מלבד מס הכנסה ומע"מ.




אדמות הן חופשיות

בעבר הרחוק קרקעות העולם היו חופשיות. מאוחר יותר אנשים התחילו להשתלט על טריטוריות נרחבות באמצעות כוח צבאי, להחכיר את הקרקעות שבהן לתושבי העולם ולשלוט בנעשה בהן באמצעות כוח שיטור ומערכת משפט. באירופה של ימי הביניים, למשל, משפחות היו משתלטות על טריטוריות - על משאבי הטבע ועל משאבי האנוש שבהן - באמצעות כוח צבאי, מעסיקות בהן איכרים, כורים וכיוצא באלה, בתנאי עבדות ישירים, ומגייסות מתוכן חיילים - באמצעות כוח שיטור ומערכת משפט.


מתוך כך צמחו מדינות הלאום האירופיות הקולוניאליות, שעשו את אותם דברים, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול. כך צמחו מדינות הלאום המודרניות.


מדינות הלאום המודרניות הן טריטוריות ששייכות - על משאבי הטבע ועל משאבי האנוש שבהן - לכמה אנשים בודדים ששולטים בהן באמצעות כוח צבאי. אותם אנשים מעסיקים באותן טריטוריות חיילים, אזרחים וכדומה, בתנאי עבדות ישירים (מבלי לשלם להם כמעט) או עקיפים: על ידי כך שהם מאלצים אותם - באמצעות כוח שיטור ומערכת משפט - לשלם להם על השימוש בקרקע, לשלם להם מסים ולקנות מהם שירותים שונים.


בהתאם לכך, כאשר ישנה הזדמנות בעולם לגייס צבא ולהשתלט על שטח, מישהו מיד ינצל אותה. כמו שניסה לעשות יאסר עראפת, למשל.



צבא ההגנה למי

שליטי המדינות נותנים לצבאות ולמלחמות שלהם שמות שכוללים את המילים "הגנה", "שחרור" וכדומה. כמו למשל, "צבא ההגנה לישראל", "ארגון שחרור פלשתין" וכן הלאה. ברור מדוע.


בואו נבדוק מי מפסיד כאשר מדינה מפסידה במלחמה ומתפרקת, השליטים או העם, כדי להבין מי מגן על מי, הצבא על השליטים ועל האינטרסים שלהם, או השליטים על העם (באמצעות הצבא).


כאשר מדינה מתפרקת, שליטיה מפסידים את הצבא, את הקרקעות ואת הנכסים שלה לטובת שליטים חדשים. לעומת זאת, האזרחים במדינה שמתפרקת, כמו למשל בברה"מ לשעבר, מהגרים למדינות חדשות ומשתעבדים לשליטים שבהן פחות או יותר באותה המידה ששועבדו לשליטיהם הקודמים, או שהם נשארים במדינה שפורקה ומשתעבדים לשליטיה החדשים, פחות או יותר באותה המידה ששועבדו לשליטיה הקודמים.


לפיכך, מי מגן על מי? הצבא על השליטים או השליטים על העם?