עבודה מס' 10
מגישים : דובגון דניאל, קורולבסקי איתי וצדקה עידו
הכתב העברי הקדום
הכתב הוא שיטת רישום של השפה המדוברת. לפני המצאת הכתב, הייתה השפה קיימת רק כדיבור בין אנשים, השפה נקלטה והועברה באמצעות השמיעה.
בכנען הומצא במאה 15 לפני הספירה הכתב האלפביתי, הכולל מספר סימנים קטן,משוער שהכתב הכנעני התפתח מתוך כתב ההירוגליפים המצרי. בכתב הכנעני סימני הכתב ציינו בהתחלה רק עיצורים, יש אומנם אחרי כמות מסוימת של זמן התווסף לכתב השימוש באותית בשביל ניקוד. הכתב העברי הקדום הוא אחד מסוגי הכתב הכנעני, מהכתב הכנעני התפתח הכתב הפיניקי, שזהו כתב כעברי כנעני שממנו התפתח הכתב היווני והכתב הלטיני, כמו כן התפתח מכתב זה הכתב הארמי-האשורי. הכתב העברי שומש בממלכת יהודה קצת לאחר מכן בממלכת ישראל. הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של הכתב הארמי-האשורי שאומץ על ידי היהודים במהלך גלות בבל.
בשונה מהשפה הארמית או הכנענית שממנה נולדה השפה העברית, התנ"ך נכתב וסופר בעל פה בעברית (בשונה מהמשנה שנכתבה בשנת 200 לספירה נמצאה מילים רבים שהגיעו מהשפות פרסית, לטינית ויוונית) והוכנסו אליה ניקוד בהדרגה מתחילת המאה החמישית אך הוחלט במאה העשירית להשתמש בשיטה הטברנית לניקוד התנ"ך, אך במשנה שנכתבה בשנת 200 לספירה נמצאו מילים רבות שהגיעו מהשפות פרסית, לטינית ויוונית.
הניקוד המקראי (טעמי המקרא)
טעמי המקרא הם שיטת פיסוק קדומה המופיעה בתנ"ך. טעמי המקרא משמשים כעזר בנגינת הטקסט, כסימני פיסוק וכדגשים והם עוזרים להבין בצורה יותר טובה את הכתוב בתנ"ך.
שיטת הפיסוק של טעמי המקרא שונה במקצת מהפיסוק שאנו משתמשים בו כיום, הפיסוק על פי טעמי המקרא מתבצע על ידי חלוקה של כל פסוק לשניים. ואז את כל אחד מהחלקים מחלקים שוב לשניים וכך הלאה. שיטת פיסוק זו נוצרה במשך תקופה ארוכה והושלמה סופית במאה התשיעית לספירה. לכל אחד מטעמי המקרא ישנה מנגינה מסורתית משלו, ומנגינות אלו הן אחת מהמנגינות העתיקות ביותר שקיימות ביהדות.
השימוש העיקרי בטעמי המקרא בימינו הוא בקריאת התורה, וההפטרות שבנביאים, (השימוש בניקוד בספרים האחרים פחות נפוץ), לכל אחד מהספרים ישנו ניגון של הטעמים באופן שונה. כגון קבוצה של טעמים הנקראת קבוצת ספרי אמ"ת (איוב, משלי, תהילים). {נגינתם ותפקידם של קבוצה ספרי אמ"ת אינו ידוע עד הסוף, גם כיום.}
הניקוד טברייני
סימני הניקוד המשמשים אותנו כיום, הומצאו במחציתה השנייה של האלף הראשון אחרי הספריה בטבריה, והם מכונים "הניקוד הטברני". מטרתם של ממציאי הניקוד הייתה לשמר את מסורת ההגייה במקרא.
שתי בעיות מרכזיות עוררו את הצורך להמצאת הניקוד. הבעיה האחת היה שהכתב העברי הוא כתב עיצורי בלבד ,כלומר זהו כתב שאותיותיו מייצגות רק את עיצורי המילה, ובשל כך יכול היה רצף של אותיות כגון שלם לייצג מספר רב של מילים: שָׁלוֹם, שָׁלֵם, שְׁלֵמָה,שִׁלֵּם, שַׁלֵּם, שַׁלְּמִי, שַׁלְּמוּ, שֶׁלֶם, שָׁלוּם, שִׁלּוּם ואף שַׂלְמָה. הקושי העצום הזה הוליד עם הזמן שימוש הולך וגובר באמות קריאה, כלומר אותיות בעלות תפקיד כפול: האותיות ה"א, וי"ו ויו"ד – נוסף על העיצורים שהן מייצגות – החלו לייצג תנועות. התהליך היה הדרגתי: בתחילה שימשו אמות הקריאה רק בסופי המילים – לציין שמילה כגון ברכה או וילכו מסתיימת בתנועה. אחרי זמן מסוים שימשו וי"ו ויו"ד גם באמצע המילים. התמלאות הכתיב באמות קריאה הקלה מאוד על הקריאה בעברית, אבל לא פתרה את הבעיה עד הסוף.
ואז כמובן, הניקוד הטברני הומצא כדי לשמר את מסורת הקריאה במקרא על כל פרטיה ודיוקיה. מכיוון שכבר בתקופת חיותה של העברית לא היה מבטאה אחיד. דוברים שונים במקומות שונים הגו את העברית בדרכים שונות. בפי יהודי טבריה, ושמא הגליל כולו, נהגו שבע תנועות, ואילו בפי יהודי בבל היו רק שש ,הגיות אלו התקיימו בקריאת המקרא בבית הכנסת, והן הולידו שיטות ניקוד שונות: הניקוד הטברני, הניקוד הבבלי והניקוד הארץ־ישראלי. אם כן הניקוד הטברני, שנועד לשמר את מסורת ההגייה של טבריה, היה רק אחד הניקודים שהומצאו, אבל בהיותו המשוכלל ביותר יצא לו מוניטין של הניקוד המדויק ביותר, והוא התקבל בכל קהילות ישראל.
ביבליוגרפיה
השפה העברית -> היסטוריה של העיברית -> מבוא
https://www.safa-ivrit.org/alphabet/letters.php
השפה העברית -> הכתב העברי
http://www.safa-ivrit.org/history/bible_teamim.php
השפה העברית -> טעמי המקרא
http://hebrew-academy.org.il/2010/10/17/על-הניקוד/
האקדמיה ללשון העברית>>שאלות ותשובות>>סוגיות בעברית>>על הניקוד
ערים/טבריה/my-country-israel.com