עבודת הגשה בתנ"ך בנושא כבוד האישה
שקד שרמי, עומר גיל ונוי עגאם
הגדרת החוק המקראי
המילה "אונס" אינה מופיעה במקרא.
במקרא, האונס בא לידי ביטוי בפעלים המבטאים אלימות וכפייה כלפי האישה המראים בבירור שהיחסים נעשו שלא מרצונה.
המקרא מבדיל בין אונס נערה בתולה לבין אונס אישה מאורסת (שנחשבת במעמדה של אישה נשואה).
זאת ועוד, המקרא מבחין בין אם אונס האישה המאורסת התרחש בעיר או בשדה. אם האונס התרחש בעיר, האישה המאורסת נחשבת כאשמה מכיוון שיכלה לצעוק ולהרים קול כדי שישמעו אותה ויעזרו לה.
אונס תמר (בת דוד)
העונש המקראי והעונש כיום
לפי החוק המקראי, העונש של אונס המתבצע בעיר על אישה מאורסת חל גם על האישה וגם על האנס, ושניהם דינם מוות.
במידה ואונס האישה המאורסת התרחש בשדה, היא נחשבת חפה מפשע ועונש המוות חל על האנס בלבד.
בניגוד לכך, העונש עבור אונס נערה בתולה לא מאורסת הוא פחות חמור מכיוון שמעשה זה לא חיבל יחסים בין משפחת הנערה לבין משפחת הארוס.
ולמקרה זה העונש כולל שני סעיפים:
קנס כספי- תשלום של 50 כסף לאבי הנערה מכיוון שעקב האונס ירד ערך הנערה.
חובתו של האנס לשאת את הנערה לאישה ולא להתגרש ממנה.
לעומת זאת, בישראל העונשים שונים.
האונס אישה:
1. שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האישה וכלפי זולתה
2. בהסכמת האישה שהושגה במרמה לבי מהות העושה או מהות המעשה
3. כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבעה עשרה שנים, אף בהסכמתה
4. תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או במצב אחר המונע ממנה התנגדות
5. תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה , אם בשל המחלה או בשל הליקוי בשכלה לא הייתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית
דינו מאסר 16 שנים.
האונס אישה:
1. א. בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים ובנסיבות האמורות בסעיף קטן
א- 1, 2, 4, 5
2. באיום בנשק חם או קר
3. תוך גרימת חבלה גופנית או נפשית או הריון
4. תוך התעללות באשה, לפני המעשה, בזמן המעשה או אחריו
5. בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לסיוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם
דינו מאסר 20 שנים.
האם העונש מחמיר או מקל בהשוואה להיום?
אך אם מדובר באונס אישה מאורסת, חוק המקרא מחמיר עם האנס בהשוואה להיום משום שבמקרא העונש הוא עונש מוות, וכיום העונש הוא מאסר בין 16 ל20 שנה.
ההתייחסות לנאנסת אז והיום
לעומת זאת, היום, ערכה של הנאנסת אינו נפגע כלל, והיא מקבלת תמיכה מלאה מהחברה. היא מופנית לאגודות שונות לתמיכה בנפגעי תקיפה מינית, בהם יכולה לעבור תהליך שיקום. לאורך כל תהליך זה ניתנת בידה הבחירה לשמור על זהותה באופן בדוי, על מנת לא ליצור אי נעימות בקרב סביבתה.
דעתינו על הענישה
אנחנו לא מסכימים עם הענישה בתקופת המקרא כיוון שאף על פי שאונס הוא מעשה חמור ביותר, עונש מוות הוא מעשה לא אנושי. בנוסף לכך, הריגת האנס לא תשפר את מצבה של הנאנסת.
אנו דווקא מסכימים עם הענישה כיום, כיוון שמאסר של תקופה ארוכה ימנע המשך של מעשי הפשע שיקיים האנס בהמשך, ויתרום לו בתהליך שיקומו.
ההתייחסות של החברה לאונס אז והיום
לדוגמה: לאחר מעשה הפילגש בגבעה ולאור העובדה שלא היה מלך באותה תקופה, לקחו השבטים האחרים את החוק לידיהם. הם הזדעזעו ממעשה אנשי שבט בנימין והחליטו להעניש את כולו. הם ביקשו מהשבט להסגיר את האשמים כדי להענישם בעונש מוות. לאחר שסירבו, הם הכריזו על מלחמה ואמרו כי מי שלא יעלה למלחמה ימות. זאת ועוד, נשבעו שלא לתת מבנותיהם לאנשי שבט בנימין.
בניגוד לעם ישראל בתקופה ההיא שבה החברה דאגה ששבט בנימין יקבל את העונש שמגיע לו, החברה הישראלית בתקופת האונס בשמרת לא התייחסה למקרה בכובד ראש.
תחילה, בתביעה הראשונית כל שמונת הנערים זוכו, בטענה כי גרסתה של הנערה לא אמינה.
רק לאחר חמש שנים שלוו בלחץ מבחוץ ובמחאות רבות הגישה הנערה ערעור לבית המשפט העליון, שבסיומו הורשעו ארבעה מהנערים.
על שלושה מהנערים נגזרו 15 חודשי מאסר, ועל אחד מהם 12 בלבד.
אונס דינה - הסיפור המקראי
פרשת אונס דינה מתוארת בספר בראשית, פרק ל"ד. ראשיתה מתוארת בארבעה פסוקים:
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה."כששמע יעקב על האונס, שתק. תגובתם המיידית של בניו הייתה שונה:
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה". שכם בן חמור ואביו פנו אל בני יעקב ובקשו את דינה לאישה לשכם, תוך שהם מבטיחים גמול על ההיענות לבקשתם:
"וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה."
חטיפת דינה - ג'יימס טיסו
אונס במשפחה
כיום מתייחסים לאונס בתוך המשפחה בחומרה רבה. בתקופת המקרא, אנס שאנס קרוב משפחה ואנס שאנס אדם זר, קיבלו עונש זהה, אך היו פחות תלונות על אונס במשפחה מתוך פחד להפליל את בן המשפחה ומהבושה שנוצרת לאחר מקרה מסוג כזה.
סיפור האונס בין תמר לאמנון הוא דוגמא למקרה אונס במשפחה. בסיפור זה אמנון אונס את אחותו למחצה - תמר, ואף פה אפשר לראות את הצורך בהסתרה של המקרה למניעת בושה, כאשר דוד אביה של תמר הסתיר את מעשה האונס שקיים אמנון כדי שמעמדו של אמנון שהיה יורש העצר, והמשפחה לא יפגעו. בנוסף לכך, גם אבשלום ביקש מאחותו תמר, שלא תספר על כך לאדם אחר.
"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא, אַל-תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה" (שמואל ב', פרק י"ג, פס' כ')
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד--שָׁמַע, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד. וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד-טוֹב: כִּי-שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם, אֶת-אַמְנוֹן, עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ." (שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים כ"א-כ"ב).
עדות אונס
כאב לי. אמרתי לו את זה. הוא אמר לי "רק עוד קצת" והמשיך, ואני, אני לא עשיתי שום דבר, רק התכווצתי עוד ועוד לתוך עצמי, כיווצתי את כל התאים של גופי כמה שרק יכולתי, עצרתי את הנשימה וחיכיתי שייגמר.
כלי. גוף. רק גוף. בלי שום דבר שמוכל בו. בלי נפש, בלי נשמה, בלי אני בתוכו, רק גוף. כלי פיזי לגמרי בידיו של אחר. גוף קטן, מנוצל. אין אני כאן ששווה התייחסות, האני שלי מושעה. רק הגוף שלי פה, ומישהו משתמש בו עכשיו. תחכי.
עשר שנים בכלל לא זכרתי את זה, אבל כשהייתי בצבא קראתי משהו שהציף את זה ממעמקים. נזכרתי ומיד ביטלתי את זה: זה היה רק משחק ולא קרה שום דבר. לא צריך לעשות מזה עניין. רק עשר שנים אחר כך, כשהייתי כבר בת 28 והמיגרנות שלי התרבו כל כך עד שנחרבה לי השגרה, הייתי חייבת ללכת ולגלות את המקור שלהן. ושם מצאתי אותו, במקלט ההוא. ולא רק המיגרנות שלי נולדו שם. אני נולדתי שם. כל מה שאני, וכל מה שעשיתי, וכל מה שחוויתי, וכל החיים שלי, וכל ההחלטות, וכל הבחירות, וכל הפחדים, וכל השמחות, וכל ההישגים, וכל הדברים שאני הכי אוהבת והכי שונאת בי, הכול נולד שם. באונס ההוא. אני בעצם גיבוב היסטרי של דרכי התמודדות, של השלכות ושל דרכי התמודדות עם ההשלכות. אני האונס ההוא. שם התחלתי, ובלי זה אולי הייתי משהו אחר לגמרי. זה היה הגילוי הכי מכאיב, הכי נורא, הכי שובר.
קראתי כמעט כל מילה שמצאתי באינטרנט על תקיפה מינית ועל גילוי עריות, וזה אולי מוזר מאוד להגיד את זה, אבל התמזל מזלי. ימים ארוכים קראתי בפורומים את סיפוריהן של ילדות קטנות, קטנות ממש, שבמשך שנים ארוכות הלכו לישון במיטה שלהן וחיכו שאבא שלהן יבוא ויאנוס אותן, לילה-לילה, ובזמן שהוא אונס אותן, ממש אונס, בכוח ובכאב, הן מקוות, כל כך מקוות לשמוע את הצעדים של אימא שלהן מעבר לדלת, שתבוא להציל אותן, והיא אף פעם לא באה. הבדידות התהומית הזאת. הפחד. ההמתנה בשקט לכאב הפיזי הנורא, להשפלה, שתבוא ממישהו שהוא לא אחר מאשר אבא שלך. הערבוב הנוראי בין רע לטוב. ההתעלמות המוחלטת מהנפש שלך. הערעור של כל יסודות הקיום. העולם הזה הרבה יותר גרוע ממה שאנחנו מוכנים להאמין.
הרבה מאוד שמחה נעלמה ממני מיום שחשפתי את האונס בפני עצמי. היו ימים ששכבתי מקופלת במיטה רועדת ובוכה והרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי. שאני מאבדת הכול. שאני נשארת ריקה ושבורה. שכל מה שבניתי מתרסק ולא נשאר לי כלום. עד עכשיו אין כמעט שעה שעוברת בלי שאחשוב על זה. זה שם כשאני עובדת, כשאני נוהגת, כשאני הולכת, כשאני רואה גברים ושונאת אותם, כשאני רואה נשים ובטוחה שכולן נאנסו, כשאני יוצאת עם חברות ולא יודעת איך להסתיר את כל העצב הזה. זה כל הזמן שם. בכל דבר שאני עושה, בכל מחשבה, וגם כשאני חושבת על משהו אחר – תמיד יש לזה סאב-טקסט שקשור.
אבל יש גם אור שהולך ונובט לו, שמחה חדשה שלא הכרתי:
כל מה שנעצר ונחסם ונרמס במקלט ההוא כשהכאב שלי לא נענה, כל מה שנקבר ונעלם - עולה שוב, מתגלה, יוצא אל האור. מדי יום אני מגלה על עצמי דברים חדשים שהצמיחה שלהם נעצרה שם, ועכשיו היא חופשייה ללבלב שוב. ממש כמו בשיר של יהודית רביץ: "מקבלת אותי מתנה ומחייכת". והסיבה שהסתרתי את זה מעצמי כל כך הרבה שנים היא שעכשיו, רק עכשיו, יש בי מספיק שמחה, ומספיק אהבה ומספיק אמונה בטוב כדי להתמודד עם זה.
בנות, הם עשו בנו מה שהם רצו. היינו חלשות, והם היו חזקים או מתוחכמים מאיתנו. אבל זה נגמר. נשאר לנו לגלות את מה שהומת שם ולהחזיר אותו לחיים."
למה בחרנו בעדות זו?
בחרנו במקרה זה מכיוון שאונס במשפחה הינו דבר שלא נשמע הרבה בחברה, מהבושה ובעיקר מהפחד להסגיר בן משפחה. בעדות זו, הנאנסת נאנסה על ידי אחיה הגדול בבית הספר, אך בחרה לשתוק מהיותה קטנה, ומכיוון שחשבה שזה רק משחק. העובדה שהאנס היה אחיה הגדול של הילדה, גורמת לצלקת גדולה אף יותר בחייה של הנאנסת והמקרה הופך למשמעותי וקשה יותר עבורה. (קיים דמיון בין סיפור זה לסיפור אמנון ותמר).
זאת ועוד, הסיטואציה קשה מכיוון שהיא לא יכלה לנתק את הקשר עם אחיה (היא הייתה בת 8 או 9 בלבד).
יתר על כן, בחרנו במקרה זה משום שהנאנסת מספרת ומתארת את המקרה ואת רגשותיה בצורה עמוקה, כך שהקוראים יכולים לנסות לדמיין את הכאב והסכנה שבדבר, וללמוד להיזהר, לשים לב ולשמור על עצמם מפני כל אחד, גם אם מדובר בבן משפחה.
השינוי בהתייחסות החברה לאונס
לעומת זאת, כיום, ישנו חוק האוסר הריגת בני אדם, בכל מקרה שהוא. לכן בתקופתנו, מעשה האונס נחשב חמור ביותר, אך עדיין העונש לו מחמיר פחות מבתקופת המקרא - מאסר במקום מוות. בשל כך, במקום לצאת במלחמה כנגד האנס, כמו שעשו בתקופת המקרא (לדוגמה במעשה הפילגש בגבעה), אנשים הרוצים להביע את תמיכתם בנאנס/ת, יכולים לצאת במחאה על מנת לוודא שהאנס יקבל את העונש המגיע לו. לדוגמה, במקרה האונס בשמרת, לאחר שבית המשפט לא העניש את הנערים שהאושמו באונס, יצא הציבור במחאה כנגד בית המשפט על מנת להוציא את הצדק לאור.