אלוני יצחק מחבקים את אוקראינה
Алоні Іцхак обіймає Україну
ד׳ באדר ב׳ תשפ״ב \ 7 березня 2022 року
מלחמת רוסיה אוקראינה
מלחמת רוסיה–אוקראינה, החלה ב-24 בפברואר ,2022, עם פלישת צבא רוסיה לאוקראינה.
ושוב קולות מלחמה באירופה
Website: https://a-y.org.il/
Location: https://maps.app.goo.gl/cCJ3R1Q9UevvLwiA7
Phone: 046189901
כפר הנוער "אלוני יצחק" - לא עומד מהצד.
כפר הנוער אלוני יצחק משלב בתוכו בית ספר, פנימייה ומשק חקלאי ומתחנכים בו תלמידים מכל קצוות הארץ והעולם, הזוכים למסגרת חמה ערכית ומקדמת.
במסגרת פרויקט נ-ע-ל-ה (נוער עולה לפני הורים), מגיעים לאלוני יצחק נערים רבים מרוסיה, בלארוס, אוקראינה ועוד. עבורם המלחמה בין רוסיה לאוקראינה המתקיימת אלפי קילומטרים מארצנו היא ממשית ביותר.
קהילת אלוני יצחק בחרה לעצור את השגרה.
וביום שני ה – 7.3.2022, התכנסנו יחדיו: הורים, צוות ותלמידים למפגן סולידריות ואחווה סביב המשבר באוקראינה.
בטקס המרגש שהתקיים, תלמידים ואנשי צוות ממוצא רוסי, אוקראיני ובלארוס וכמובן גם ילידי הארץ, סיפרו על החוויות שלהם מאז פרוץ המלחמה ועל החוויות של קרוביהם.
מצורף מהלכו של הטקס המרגש
דברי פתיחה - סוניה ויארינה.
שלום לכולם,
בקרוב נתחיל את ההתכנסות. כולם מתבקשים לסגור פלאפונים ולשמור על השקט.סוניה: אנחנו יארינה וסוניה, תלמידות יב' נעל"ה. יחד עם תלמידים נוספים ואנשי צוות בחרנו לקחת חלק בהתכנסות הזאת של קהילת אלוני יצחק. בחרנו לעצור את העשייה שלנו בבית הספר כדי להגיד שאנחנו לא עומדות ועומדים מהצד.
יארינה: הלחימה באוקראינה נוגעת בנו באופן אישי, הנושא רגיש לכולנו וכואב לנו מאוד, ולכן אנחנו מבקשות לכבד את המעמד- להישאר בשקט ובהקשבה לדברים שייאמרו פה לאורך כל האירוע. אנחנו מבקשות להימנע ממחיאות כפיים, כל מה שנרצה זה להרגיש שכולכם איתנו ברגעים האלה.
סוניה: אני מזמינה את רון חי, מנהל בית הספר, לשאת דברים.
רון חי מנהל בית ספר "אלוני יצחק".
תלמידים יקרים, צוות חינוכי והורים שהצטרפו אלינו,
אנו עוצרים כעת הכל כדי לומר שאיננו מסכימים להמשיך בשגרת היומיום שלנו ולקבל את המעשים הנוראיים שמתרחשים לא הרחק מכאן על אדמת אוקראינה. יש לנו אחריות כמוסד חינוכי, כישראלים, כיהודים וגם כלא יהודים, כבני אדם בעולם הזה שיודעים שמשהו רע מתרחש.
אסור לנו להתעלם.
לפני כשבוע וחצי נפתחה מלחמה, בימים שחלפו מאז נחשפנו לתמונות קשות ומזעזעות של הרס, הרג וחורבן.
ברחבי העולם מתנהלות מלחמות במקומות שונים, לא בכל מלחמה אנו בוחרים לעצור את שגרת בית הספר והכפר כולו ולהתכנס, אך הפעם, עבורנו המצב הוא שונה.
המלחמה באוקראינה שונה ממלחמות שראינו בעשורים האחרונים ומזכירה לנו מלחמות שהיינו מעדיפים לא לשוב ולראות, מלחמה בה ערים שלמות מופצצות, אוכלוסייה אזרחית נמצאת תחת מתקפה אלימה ומעבר להכל, רבים מהלוחמים ומהקורבנות משני הצדדים הם בני משפחתנו, חברים, קרובים ומכרים. עבור רבים מאיתנו, בני הקהילה שלנו, אוקראינים, רוסים, בלארוסים, המלחמה הזו מתרחשת בחצר ביתכם, המשתתפים בה הם האנשים הקרובים אליכם ביותר ואנו יודעים שאינכם יודעים מנוח מרוב דאגה מאז שהחלה.
מטרתנו היום בהתכנסות הזו היא לתמוך בכם, כל מי שמשפחתו נמצאת שם מצד זה או אחר של הגבול, אנחנו יודעים עד כמה התחושות שלכם קשות, לעתים ממש תחושת חוסר אונים מכיוון שיכולתנו לסייע אינה גדולה.
מטרתנו היום בהתכנסות הזו היא לומר לכל מי ששומע, באופן מפורש, שאיננו רואים במלחמה שכזו אפשרות לגיטימית כדי לממש שאיפות של מדינה כזו או אחרת ואנו מוסרים את תמיכתנו לכל אלו שנקלעו אליה, ללא יכולת למנוע אותה, משני הצדדים בקרב.
איננו תמימים, יש בעולם מלחמות, אנו כישראלים יודעים זאת טוב יותר מעמים רבים אחרים, אבל מחובתנו לדאוג לכך שמלחמה היא מוצא אחרון. אני שולח מכאן תפילה בשם כולנו:
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל העולם כולו".
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל העולם כולו
חנה סטורזי מנהלת חטיבת הביניים.
במלחמות אין מנצחים, יש רק מפסידים.
כבר למעלה משבוע ימים אני מסתובבת עם תחושת מועקה קשה.
צופה בשידורים ולא מאמינה למראות הקשים המצטלמים.
מגיעה לחדר המורים ורואה את לנה שלנו עצובה, שותקת, לא מחייכת, דואגת למשפחה היקרה שלה,
את לאון שלנו עם עיניים אדומות, עייף מלילות ללא שינה, מספר כמה הוא דואג למשפחה ולחברים שלו שמנסים לשרוד. והלב שלי בוכה.
אני מנסה להמשיך בלו"ז שלי ולעבוד, הימים חולפים, והמראות רק הופכים יותר ויותר קשים.
מליוני פליטים, ובריחה ופחד בעיניים, ונטישה של רכוש, ועזיבה של כל הרגלי החיים, מתרחשים רחוק קרוב כל כך- אנחנו רחוקים מרחק של 3 שעות שעון , ו4.5 שעות טיסה מאזור הקרבות
אין חשמל
אוהלים
מטרו
שלג וקר- השבוע מדברים על מינוס 10 מעלות!!!
תינוקות, תינוקות שנולדים בתחנת רכבת
אימהות
קשישים
חיילים
מעבר גבול עם תורים אינסופיים
טנקים, נשקים, טילים,
אנשים טובים שעזבו הכל ומתנדבים להציל נפשות
פוטין, זלנסקי, ביידן, בנט, מנהיגי העולם, חרם כלכלי, אולימפיאדה פראאולימפית ללא ספורטאים רוסיים, הפגנות, דעת קהל, תקשורת ועוד ועוד ועוד
והמועקה שאני מרגישה לא עוברת, אני עצובה, הלב בוכה על האנשים משני צדי הגבול שעולמם השתנה בן רגע, על הילדים שצריכים לחוות את המלחמה, על הקשישים שעומדים חסרי אונים מול המציאות האכזרית. על עולם שהשתגע.
רק תפילה אלי אשא - שהסיוט הזה ייגמר, ומהר,
כי במלחמות אין מנצחים, יש רק מפסידים.
יארינה תלמידת י"ב נעל"ה.
התעוררתי מוקדם מאוד ביום חמישי למרות שהייתי בבידוד.
חשבתי להירדם, אבל הטלפון שלי קיבל הודעות בכל שנייה. בהתחלה לא הבנתי מי כותב לי כל כך מוקדם בבוקר, אבל הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את הטלפון היה: "אזעקה בקייב" באותו הרגע כל העולם נעצר.
הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב לאחותי ולחברות שלי מקייב. כל הבוקר בכיתי וקראתי חדשות. קשה מאוד לראות תמונות שבהן טילים נופלים על בתים, ברחובות מוכרים. כל פעם אני מקווה שהבית שלי לא יהיה בתמונות האלה. קשה מאוד לראות סרטונים שבהם טילים הורסים את ערי המדינה שלי.
אני לא יכולה לאכול, ללמוד, לישון, בידיעה של מה שקורה במדינה שלי. אני רוצה להקריא כעת את ההודעות שקיבלתי מחברי שבאוקראינה אולי זה יעזור לכם להרגיש איך הם מרגישים..
"זהו, טילים נופלים. אני אוהבת אותך" ; "אני רק רוצה לחזור לדירה שלי. אני רוצה שהמלחמה תיגמר. אני רוצה לישון ולא לפחד שאמות הלילה"; "אלוהים. אני לא יכול לישון. חבר שלי מת כשהגן על קייב. אבל גיבורים לא מתים, גיבורים יהיו לנצח!" ;" אני עכשיו בפולין וההורים שלי נשארו בקייב טיל נפל ברחוב סדוביה 54 ההורים שלי גרים ברחוב סדוביה 56 הם לא עונים לי שעתיים אני כבר לא יודע על מה לחשוב".
»כל הזמן אני חושבת איך לעזור לעם שלי. אני וחברות שלחנו את הכסף האחרון כדי לעזור לצבא האוקראיני, וגם כתבנו לנשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי כי רצינו להתגייס בצבא האוקראיני.
למען האמת, היה מאוד קשה לכתוב את הטקסט הזה, אבל אני רוצה שתדעו איך אנשים מאוקראינה מרגישים ואיך הם צריכים את תמיכתכם. אני מאמינה שבקרוב יהיה שלום באוקראינה ושבקרוב מאוד נוכל לחבק את קרובי משפחתנו ולטייל ברחוב העיר שלנו ללא חשש.
פולינה תלמידת שכבת י' אלוני יצחק
• שלום, אני פולינה, אני מבלרוס. המלחמה לא נגעה בי או במשפחה שלי, אבל בהיותי תחת קורת גג אחת עם חברים שמשפחותיהם באוקראינה, יכולתי לחוות אותה בעצמי. אני גאה שאני מבלארוס, אבל אני לא גאה במדינה שלי שלוקחת בזה חלק. אני חוששת למשפחתי, שעלולה להיות מושפעת מהאירועים האלה. אני באמת דואגת לכל מי שאת סיפוריו אני שומעת ולא יכולה לעצור את הדמעות. הדבר היחיד שאסור לנו לשכוח הוא שהמלחמה הזו לא בינינו, היא לא צריכה להרוס את הקשר שלנו, לא משנה מה יקרה.
תלמידת י"ב נעל"ה (בעילום שם).
בשבוע שעבר בבוקר באה אלי חברה בוכה. בהתחלה לא הבנתי מה קרה, אבל אחרי שהיא אמרה לי שהכוחות הרוסים תקפו את אוקראינה, הכל נפל למקומו .
לפני כן היו איומים שמועות על כך שעוד מעט המלחמה תתחיל, אבל זה היה נראה משהו כל כך בלתי אפשרי ומייד כתבתי ליקירי ושאלתי איך הם. כולם ענו לי את אותה התשובה: התעוררתי בשעה 5 בבוקר בגלל הפיצוצים, פחדתי מאוד. מאז, כל פעם שאני פותחת את הטלפון, אני קוראת את החדשות וצופה במתרחש בבית. בעיר שלי עפים טילים, חיילים יורים על אזרחים חפים מפשע, מחבלים הולכים ברחובות העיר. ברחובות נשרפים בנייני מגורים, בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים, אתרים תרבותיים והיסטוריים של העיר. כל זה קורה בזמן שחיילים משני הצדדים מתים.
הלב כואב על האנשים שנשארים ללא בית ונאלצים לחפש מקום מחסה, לאמהות ואבות אוקראינים ורוסים שמלווים את ילדיהם למלחמה, לנשים בהריון שנאלצות ללדת ברכבת התחתית ולסרטונים ולציורים של ילדים שמבקשים לסיים את המלחמה.
עכשיו, אני כותבת בכל שעה לקרובים שלי כדי לוודא שהם חיים ובסדר, וגם בודקת עד כמה הטיל שנפל קרוב לבית שלי. למרבה הצער, אנשים מתחילים להתרגל למציאות כזו. כמעט בכל פעם שאני כותבת למשפחה, הם עונים לי: הכל בסדר, היה לי קצת זמן לאכול, עכשיו יש אזעקה אווירית, פיצוצים נשמעים.
אני בעצמי חצי רוסיה, יש לי קרובי משפחה ברוסיה ואני מאוד אוהבת את המדינה. אבל למרבה הצער, השליט של המדינה הזאת הפנה עורף לעמו. אני מזדהה עם אזרחי רוסיה שיוצאים לרחובות ונלחמים למען השלום ויחד עם זאת גם מבינה את אלו שמפחדים לצאת מהבית. אבל אנחנו שומעים אתכם, וכל העולם רואה את המאבק שלכם. מעל הכל, יש גם מלחמת תקשורת. התקשורת בשתי המדינות מעוותת את המציאות, מה שמייצר ריבים בין האזרחים, גם בתוך המשפחה ואני באמת שמחה שיש אנשים שלא מתנהלים על פי זה. למרות העובדה שגם בישראל יש אנשים הרואים באוקראינה וברוסיה את אותו הדבר - זה לא כך. יש לנו היסטוריה משלנו, שפה משלנו, תרבות משלנו. ואנחנו חיים במדינה עצמאית נפרדת. ומדוע אדם אחד החליט "להציל" אותנו בפתאומיות נותרה שאלה לכולם. אחרי הכל, הרבה מהחיילים שלו נשלחים ללחימה באוקראינה במרמה, והם נכנעים ומעדיפים ליפול בשבי האוקראיני מאשר להילחם. כמובן, יש כאלו שפועלים לטובת המלחמה, אותם חבלנים, אשר מסמנים גגות של בתי מגורים כדי ששם יפגע טיל. נגדם חיילי הצבא האוקראיני נלחמים.
וזה מצער להבין כי כאן אנחנו לא יכולים לעשות הרבה. אבל בכל זאת, לכל דבר קטן יש משמעות משלו. לכן, אנו שולחים כסף לצבא האוקראיני, תומכים אנשים קרובים אלינו, מפיצים את המידע הדרוש ברשתות חברתיות. אני רוצה לומר תודה לכל התומכים בשלום ובאוקראינה, להודות לקבוצה ולצוות שלנו על כך שהם עוזרים לכולנו לשרוד את האירועים המתרחשים. זה מאוד חשוב ובעל ערך.תפיצו אהבה בעצמכם ותשארו אנושיים. אל תשתקו. תדונו במה שקורה אפילו במעגלים הקטנים ביותר, תעשו מה שאתם יכולים, כי זה מאוד משפיע.
אני מקווה שהמלחמה הזאת תסתיים מהר ככל האפשר ושלום יבוא