שיחה על כעס, מיניות, יציבות, אהבה
הניוזלטר של דיראז' - והשבוע, שיחה עם תלמיד על מה שבכותרת
מה בניוזלטר
* איך לעזור לאחרים להבין מה עובר עלייך?
* מה הדבר שנשים מוצאות בגברים מושך ולא קשור למשהו חיצוני?
* איך לגשת למיניות שלי בלי להתקשר למישהי או לפתוח את המחשב?
* הפחד להגיד "אני צריך, אני זקוק" - האם הוא מוצדק?
כל התשובות לשאלות הללו נמצאות בסשן שאשתף איתכם היום - שיחה עם חבר לדרך. התחלנו עם כעס במערכות יחסים - יש לו בעייה לכעוס - ועברנו דרך אהבה עצמית וסיפוק צרכים, גבולות, מיניות, יציבות בחיים ובקשר, "להיות צריך" ואפילו סיימנו בהארה. השיחה היתה מספיק מעניינת כדי שאערוך אותה ואעלה אותה לכאן. תנו לי משוב על הפורמט, אם היה לכם מחכים ומלמד ואם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לשלוח אלי.
לפני השיחה שממש כאן למטה, אספר לכם על פעילות שמתרחשת בקרוב:
החלה ההרשמה למחזור ה4 של מעגל הגבר הער. זה האתר, וזה הארוע בפייסבוק עם התאריכים המעודכנים. יש כבר חמישה נרשמים, הוריי.
ובלי עוד השהיות - הינה השיחה (סאטסאנג).
ש: אמרת שכעס ממש חשוב לאהבה, גם עצמית וגם עם בן זוג. איך זה?
ת: זה לא רק ממש חשוב. זה חיוני והכרחי כדי לאהוב את עצמך ולהצליח בקשר. אני פוגש הרבה גברים ונשים עם בעיות כעס ופחד ובושה שקשורים לכעס - זה נושא שעולה בזמן האחרון.
כשאנחנו כועסים על מישהו או משהו, אנחנו שוברים מחסום פנימי לגבי לבטא מה אנחנו צריכים. למשל גבר נשוי מגיע אלי ואומר שמע, "אישתי לא שוכבת איתי, היא תמיד עייפה או לא בא לה. שאלתי אותה מתי כן ואיך נעשה שיבוא לה והיא פשוט סירבה לדבר על זה. זה לא שאני כזה לחוץ או רוצה לכפות עליה אבל אני רוצה לדעת שזה יקרה מתישהוא. מה עושים? אני מתוסכל וכועס. בא לי לצעוק עליה, 'מה אני צריך להסביר לך ולהתחנן? את רוצה שאני ארד על הברכיים בשביל סקס? זה ממש דפוק שרק אני רוצה להשקיע בזה שיהיה לנו סקס טוב!'"... עלי הוא אשקרה צעק את זה! ולה הוא אמר "אוקיי מאמי"...
רוצה, לכעוס, כעס! דווקא לכעוס ייתן לו תובנה שיכולה לקדם את הפלונטר שלו.
הלא מה הוא רוצה ממנה? לדעת מיום ראשון שביום שישי יהיה לו סקס? הוא רוצה בטחון לכל השבוע הזה, שהוא אהוב, וגם בטחון במערכת היחסים. והכעס זו הצהרה של לגיטימציה. שלו לעצמו - שזה בסדר גמור שהוא צריך בטחון, להרגיש נחשק, להרגיש עונג, חיבור או כל דבר אחר. היא לא חייבת לתת לו את זה! אף אחד לא פה כדי למלא אף צורך שלך. אבל כשאתה מבין מה הצרכים שלך, יש הרבה יותר סיכוי שתפעל למלא אותם - לבד או בשיתוף פעולה עם מישהו אחר.
התובנה הכי מעניינת היא שבכעס אנחנו יכולים לגלות מה אנחנו משליכים על מי שמולנו. כלומר שאם הוא מאשים אותה שהיא לא נותנת לו בטחון ואהבה, בעצם הוא משליך עליה את זה שהוא לא נותן לעצמו בטחון ואהבה ומחכה עד שהוא ממש כבר מוכן "להשפיל את עצמו". אחרי שהוא נרגע, אם יש מודעות הוא מבין שהדרישה הזו שלו - היא מעצמו קודם כל; והכעס עוזר להבין ש"מגיע לי" ו"אני צריך", וממש חשוב לו לנוע לספק את הצרכים האלה. במקרה של הצורך הזה, חונכנו כגברים שהדרך לקבל אהבה ועונג ולפעמים גם תחושת עוצמה - עוברת דרך גוף האישה! אבל זה לא חייב להיות כך, והצורך שלנו בשליטה על הגוף שלה כדי לקבל אהבה או עונג יכול להיות לא נעים לה בכלל. אז הגבר זיהה צורך, ודחף אוטומטי לספק אותו דרך הגוף של אישתו. אני בטוח שכשהוא ירגיש יותר אהוב ובטוח בלי קשר אליה, יש יותר סיכוי שהיא תתמסר אליו. ככה זה תמיד...
במקום זה, אחרי שהוא פתוח לצרכים שלו, הגבר הזה יכול להגיד לאשתו בעצב, בכעס, בכל רגש אותנטי - "אני צריך בטחון, עונג ואהבה, ולפעמים זה ממך". ואז יכול להתפתח דיאלוג בינהם - וכך היא יכולה יותר להתחבר לצרכים שלו - או שלא. בכל מיקרה הרגש חייב להיות בשיחה עם עצמך או מי שמולך - הפגנת רגשות הכרחית לפתיחת פלונטרים ותנועה לעבר מצב יותר נוח ומאושר. לא מספיק לחשוב על מה אני צריך. זה לא בעייה מתמטית; סיפוק צרכים ותנועה לאושר זו חווייה גופנית רגשית.
בלי לכעוס או להתעצב ש"אני לא מקבל". אין חוויה ש"מגיע לי" ו"אני צריך". אתה יכול להגיד "מגיע לי" או "אני צריך" עד מחר - בלי רגש, זה ייצא שטוח, מנותק, לא נוגע ולא מזיז.
אז התובנה הזו שהפגנת הרגשות הכרחית כדי להתחבר לצורך, מאפשרת לכעוס – אם אדם רוצה להיות יותר מאושר ואוהב, כי לספק את הצרכים שלנו זה אושר וזה אהבה. התובנה הזו מאפשרת לקחת סיכון מול אחרים או עצמנו – וזה אחת הסיבות שהקמתי את פייט קלאב, כדי להווכח ולהזכר שאני ואחרים הרבה פחות שבירים ממה שנדמה לנו; זה ספייס מרפא למקומות שיכולים לעבוד עם כעס, אלימות, פחד.
ש: אצלי זה מתקשר למקום של גבולות. לקבל לא. וגם להגיד לא.
ת: איזה בעיות בגבולות יש לך למשל?
ש: דוגמה – קשה לי להגיד למישהי שאני לא מעוניין "רק לישון" איתה.
ת: אחלה. תדע לך שלהרבה גברים קשה. בכל מיקרה, גבול הוא שלך ובשבילך. כעס קיים כדי לנתק אותנו מהבן אדם השני ומאפשר לנו לדאוג לעצמנו. לפני שיש כעס – אין הפרדה ואתה משליך: כל פעם שאתה מרגיש לא טוב – אתה דואג לה שהכל בסדר. מרגיש חוסר וודאות – טורח להזכיר לה כל הזמן כמה היא אהובה. הכעס מאפשר לראות שאתה צריך. אם אתה לא מתנתק אחד הצדדים חייב להתנתק לגמרי לגמרי. הדאגה שלך או שלה בסוף תהיה חונקת; זה מחרפן והייתי בשני הצדדים של הסיפור הזה. וגם אם הצלחת לכעוס אחרי זה יש אשמה, ואתה מוותר. זה השלב השני בקשר לכעס. בשלב הזה האופציה השניה של לעזוב אותה בשקט ולדאוג קודם שאני אהיה שמח כשהיא עצובה נראית לא הגיונית. במערכות יחסים הכן בריאות ותקינות, הרשיתי לעצמי גם לצחוק על הדכאון שלה ולא רק לטפל. ואחרי זה הרבה פעמים היא אמרה לי "תודה. תודה שהיית קליל כשאני לא הצלחתי – היה ממש מתאים לי להעביר את הכובד הזה". ואם הייתי מזדהה היה בלתי אפשרי להיות קליל.
ש: כן גם לי יש את המקום הזה "זה לא הגיוני לדאוג לעצמי לפני האדם השני". מאיפה זה בא?
ת: זה אשמה אבל לא רק. הרבה אנשים מסתכלים על "צרה" של מישהו כאופציה לקבל הכרת תודה וניראות, כהזדמנות להוכיח שהם ראויים לאהבה. כשאתה לא אוהב את עצמך - אתה מנוהל על ידי שלושת הפחדים - ואז אתה דואג למישהו אחר למרות שזה לא טוב לך ובדרך כלל גם לא טוב לו. לפעמים זה שילוב של שניהם – אני אשם אז אני לא ראוי לאהבה. לעשות את זה בצורה בריאה זה לשחק ב"או, הגיבור שלי" או ב "האחות הרחמניה שלי" בתאטרליות, כששני הצדדים נהנים ומסכימים, זה מגניב וסקסי. כי הקארמה לא נעלמת אנחנו בני אדם! מי שרוצה לטפל באחרים תמיד ירצה. דיר בלאק לחשוב שהיא נעלמת... אהבה ומודעות זה כל מה שצריך.
ש: כעס זה גם כאילו איבוד שליטה. פדיחה גדולה כזו.
ת: "פדיחה" ו"איבוד שליטה" - זה שניים משלושת הפחדים העיקריים של כל בני האדם באשר הם. אז זה בסדר גמור לפחד. אבל לקשר כעס לגיטימי לפחד בסיסי קורה בילדות; אם בילדות הכעס שלך היה יותר מדי אקספלוסיבי בשביל ההורים או להפך, אולי כי כדי להדוף אותם ולקבל ספייס היית צריך להיות "יותר מדי" תוקפני - אז אתה חווה את החוויה שאתה תוקפן יתר על המידה לא משנה מה תעשה. אתה לא יכול לכעוס או לראות את הצד השני "נפגע" בלי לאכול סרטים שאתה פשוט לא יכול להכיל. בגלל זה חשוב כן להיות תוקפני ולקבל תוקפנות בספייס התרפויטי, במרחב האוהב והמכיל שאתה מתרפא בו.
אנשים פחות שבירים ממה שאתה חושב. ויש דרכים לבטא רגש בלי לפגוע בצורה בלתי הפיכה באחרים. מערכת יחסים שיש בה ריבים מוכלים ותחומים – מערכת יחסים מכל סוג – זו מערכת יחסים שיש בה בטחון ויציבות יחסית, ואהבה.
ש: אז איך רבים? אני מפחד לריב יותר מדי.
ת: ריב טוב זה ריב בנוכחות. והוא מאפשר לך להגיד משהו שאף פעם לא אמרת. גם אם זה בעטיפה של כעס כמו "אתה תמיד ככה". גם אם הוא לא תמיד ככה... אבל ה"תמיד" הזה - זו נרגנות ששמרת בבטן, ככה היא יוצאת. בכל מקרה ריבים בריאים זה ריבים שתחומים. עם "אני מצטער" בסוף, עם "אני אוהב אותך", שבסוף צוחקים. תזהר מאנשים שלא יודעים לתחום את הריבים שלהם. "אתה תמיד ככה בלה בלה" ואחרי זה הם "כן, היה לי יום גרוע תבין אותי" - זה סבבה שרבנו אבל צריך לסגור את זה; ושמתי לב- שאם רק צד אחד כועס והצד השני אומר: "אני אהיה יותר גדול, אני לא אכעס" למרות שהוא נפגע- אז הצד הכועס לא מתנצל, והצד ה"גדול" יוצא קטן – מרצה ונשאר פגוע ונרגן בפנים. בגלל זה נשים שונאות גברים מרצים ולא בוטחות בהם בתור בני זוג. היא יודעת שהוא נשאר עם "אני לא מאמין שהיא אמרה לי את זה, אני לא מאמין שהיא אמרה לי את זה" אבל אין לו ביצים לדאוג לעצמו ולכעוס, ומה שיקרה הוא יחכה שהיא תהיה תלויה בו, שיהיה לו שליטה, ואז יחזיר לה. זה טבע האדם המפחד, ואסור להגיע לשם. ברגע הזה של "לכעוס או לא", להיות מלא אהבה והכוח המחשמל של האהבה לעצמך ולצד השני יכול לעזור– אתה זורק את המסיכה וכועס או עצוב. אבל אתה מפחד לאבד אותה, מפחד לפגוע בה... היא רוצה מישהו שיהיה כנה איתה.
וזה חשוב כי אנשים לא מבינים את הרגשות שלך אם אתה לא מפגין אותם. עשו מחקר שלקחו תמונות של אנשים בוכים, מחקו להם את הדמעות ושאלו אחרים מה לדעתם האדם בתמונה מרגיש. הנשאלים לא זיהו עצב בתמונות. יש איזה משהו בהפגנת רגשות שעוזר לאנשים אחרים להבין אותך! יש משהו בלהרים את הקול שעוזר לאנשים אחרים להבין שאתה כועס. אם תגיד בלחש "אני כועס עלייך" אני אולי מבינה שכלית, אבל בחוויה הרגשית אני לא מבינה. אתה רוצה את זה שוב ושוב – כשמישהו לוקח אחריות – זה שהם הבינו מבחינה אמפתית, כי הם לא פסיכופתים – שמשהו קרה: הרמת את הקול, בכית, וואטאבר. וזה ייקח זמן אבל הם אוהבים אותך יהיה תקשורת. ושוב, אתה גם תבין שלך יש צורך ואולי תפעל לכיוון שלו במערכת יחסים אחרת או במקום אחר. מה שחשוב בהתנצלות זה לא שתקבל אישור שאתה בסדר. אלא ששניכם מבינים שהקשר בסדר. שעשיתם כאן שירות אחד בשביל השני שתבינו מה אתם משליכים. הבחורה שאיתה אני בקשר, בריב האחרון אומרת לי: אתה כזה כפוי טובה, אני כל הזמן מכילה את השיט שלך. ואני כזה: פאק, זה מה שאני חושב עלייך! אני כל הזמן מכיל את השיט שלך! וזה תמיד קורה בריבים! "אני לא מאמין שאת אומרת לי את זה, זה בדיוק מה שאני חושב עלייך!" ואם לא תגיד את זה, היא לא תבין שהיא משליכה! ויכול להיות שייקח לה יומיים ויכול להיות שהיא לא תבין אף פעם וצריך מישהי אחרת. ויש אנשים שעדיין לא במקום הזה, ואין לך מה לכעוס עליה בכלל. לכעוס אחד על השני זה כשאוהבים אחד את השני וזה סוג של השקעה אחד בשביל השני, בשביל הקשר. אבל אל תהיה באמצע בחצי קלאץ'. חצי כעס. ריבים אימפוטנטיים כאלה או ומצד שני אל תהיה קריזיונר בלי גבולות.
ש: מעניין שיש כאלה שמשקשקים מלחשוב על לכעוס ויש כאלה קריזיונרים ורגזנים...
ת: הפוחדים לכעוס פוחדים להשתגע. והקריזיונרים - הם פוחדים לשחרר שליטה.
זה שניים משלושת הפחדים. השלישי הוא הפחד ממוות. בוא נדבר עליהם קצת: ראשית כל אתה לומד לא לפחד להשתגע. אחרי זה אתה לומד לשחרר שליטה ולהנות מהחיים. אפשר להתסכל על זה לפי הסדר של הצ'אקרות, מרכזי האנרגיה בגוף. "אני צריך" יושב באגן. הפחד מלהשתגע יושב במקלעת השמש, הפחד לאבד שליטה באורגזמה יושב בבטן. כדי להגיע למה אתה צריך, אתה צריך לפי הסדר - להשתגע, לאבד שליטה ולהנות, ובאגן מול הצרכים שלך יושב הפחד מהמוות. למי שלא מבין מה זה צ'אקרות זה מקומות בגוף בהם מתבטא רגש. למשל כשאתה בחרדת נטישה או מאוהב אתה לא מסוגל לאכול. הבטן מתהפכת. כשאתה גאה ומרגיש חזק ה"חזה בחוץ", אתה זקוף. וכשאתה מתבייש אתה מכווץ וכפוף... זה ביטוי של רגשות בגוף. צריך לפתוח את צינור האנרגיה עד לאגן כי הצרכים הכי בסיסיים יושבים באגן ומשם האנרגיה המינית וההשרדותית נותנת את הדלק לכל הרגשות האחרים.
שים לב לכאבים בבטן ובאגן, בנשימה, בחזה, כיווצים בסרעפת, כאבי גב, ראש... זה הרבה פעמים חסימות רגשיות! אבל בוא נחזור למסלול - כשאתה בא מאהבה, מהלב ויורד למטה זה שלב שלב: אתה צריך לפתור את הפחד שלך משגעון קודם – זה הפחד להיות מנודה, לעקור את השורשים החברתיים שאתה מכיר, למרוד באימא ובאבא. אחרי זה את הפחד שלך מאינטימיות כי שם תפגוש את כל המקומות בהם אתה לא אוהב את עצמך, כל המקומות בהם ננטשת ולא חגגו אותך ושאומרים לך אל תהנה, זה לא מגיע לך! ואחרי שמילאת את הבטן באהבה רק אז אתה מגיע לאגן, מקום שכל כך הרבה נשים וגברים מנותקים ממנו היום... לא מעיזים לבטא צרכים, מנוהלים על ידי חרדות קיומיות ומכווצים, לא יודעים מה יעשה להם עונג ולא הולכים על זה גם אם יודעים!
זה מה שיפה בסקס – הוא בא ישר מלמטה ויכול לטהר ולהאיר באור של נוכחות וריפוי קארמות ישנות בדרך ההפוכה. לבוא מלמטה עם כוח חיים אדיר ששוטף את כל החלוקי נחל הקטנים האלה של אימא אבא. במקום לחשוב על כל דבר שלא נעים איך אימא ואבא אשמים בזה, אפשר ללכת ההפך. מה כן נעים לי? מענג לי? עצם העובדה שאני יודע את זה ומתחבר לזה משחרר את אימא ואבא מאשמה גורפת כזו. עובדה שאני יצור של עונג ואנרגיה. היקום בסדר. הכל בסדר. אפשר לסלוח.
ש: אני שמח שהגענו למיניות כי אני מרגיש חסום שם. אז מיניות זה מסלול "עוקף הורים"?
ת: מיניות זה שאתה עושה מה שכיף לך; במיניות נטו יש רק התעסקות בעונג. בגלל זה במין עם נוכחות - עם נוכחות שזה דגש מאוד חשוב, מין בלי נוכחות יש הרבה - יש ממש ריפוי למקום של "מגיע לי" ואהבה עצמית. הרצוי זה לבוא גם מלמעלה וגם מלמטה. (זה מה שהיא אמרה). להיות עם לב פתוח שדוחף כל כך הרבה אנרגיה של אהבה למטה לצ'אקרות התחתונות עוד ועוד ומקבל חזרה למעלה אנרגיה של מיניות ומכוון אותה. כשיש רגעים של ניתוק בין הלב למין - מצד אחד אין אהבה למקומות של פחדים או מיניות ומצד שני, אין כיוון של האנרגיה היצירתית והמינית.
ש: והלב מכוון את האנרגיה?
ת: כן, לא הראש. הלב זה המפתח. מה מי שמולי צריך? אם הלב שלי פתוח ומלא אהבה, אז גם אם אני כועס למשל אני יכול לראות מה הוא יכול להכיל. זה ההבדל בין אהבה לפחד. פחד מכווץ לגמרי ואז האנרגיה של "מגיע לי" המינית פשוט מתפרצת בעוצמה בלי נוכחות. אבל כשיש אהבה הכל בויברציות יותר עדינות, גם אם לא פחות עוצמתיות. יש יותר עידון. אהבה עוזרת לך גם להכיל את הצד השני ואת עצמך.
ת: בוא נחזור למיניות. אם אין לי גישה למיניות?
ש: תמיד יש גישה. אתה שם את היד ומרגיש משהו. זה קיצור דרך. אבל יד זה extension של הלב! לא סתם לשים את היד בלי נוכחות – לשים אותה עם אהבה. כשהייתי חסום שפשפתי את המשמו ולא הרגשתי כלום – לא על זה אני מדבר בלשים יד; אלא לשים יד ולבדוק: מה נעים? להקשיב עם סבלנות, פליאה, חמלה גדולה לעצמך. לפעמים נעים רק להניח יד. או לטפל בעור או בשער שם. ביום שאנשים יטפלו בשיער ערווה ובעור כמו בשיער ובעור פנים שלהם זה יהיה יום בו נדע שהתקדמנו בקטע מיני. אני לא אומר לגלח או וואטאבר, אלא לדאוג שיהיה נעים לך ויפה לך.
מי שבא ומחפש גישה למיניות, גם אם אין לו יודע שאמורה להיות לו... בגלל זה חשוב להמשיך לחפש ולהאמין עם המון אהבה וסבלנות. כך אתה תמצא. אני פה כדי להזכיר לאנשים שהם יצורי אנרגיה ויש להם המון כוח, תענוג ואהבה בגוף. וכשהם נזכרים בזה אז גם אם הם חסומים הם רוצים ומנסים כי הם יודעים שזה שם. הלא איך בנאדם יודע שהוא אמור להיות יותר מאושר? יש לו את התבונה האלוהית, עזוב את הקארמה של ההורים שלו. ומה שממש עוזר לזכור את זה שיש לך אושר, עונג, אהבה, מסוגלות להגיע כמה שיותר קרוב כל הזמן לכל אלה - אלו תפילה והודיה.
. הודיה אמיתית היא שכוס האהבה והעונג שלך התמלאה וזה פשוט נשפך כלפי מעלה בתודה, תודה, תודה. הרבה פעמים אנחנו מבזבזים את האנרגיה הזו דרך הפה או דרך אברי המין, שפיכה מוקדמת שכזו, במקום להעלות את זה למעלה לגמרי לאלוהים או למטה לגמרי לאמא אדמה. כי מה שיפה בעליונים ובתחתונים שזה כמו בנק. אתה נותן את האנרגיה של ההודיה וכשאתה צריך אחרי זה, עם תפילה - אתה מרגיש איך האנרגיה חוזרת אלייך, עם ריבית.
דבר אחר בקשר להודיה שגיליתי בזמן האחרון זה שבהודיה זה סוג של כוח שמעריך את המסתורין. אתה בעצם אומר בזה שאתה מודה לכוח גדול ממך: אני לא צריך שליטה. המסתורין הזה יפעל דרכי; אני לא יודע איך זה ייפתר ביני לבין האישה שאני בקשר איתה עכשיו. אם אכעס מה יהיה. אם אגיד מה אני צריך האם היא תרצה או לא. אבל כן, אני מכיר במקום הזה שאני לא יודע הכל ומעריך אותו, וחוגג אותו, זה מופלא בעיני. וזה נפתר תמיד בצורה שלא ציפיתי, זה מגניב. או כמובן, עם אישה זה גם יכול להסתבך בצורה שלא ציפיתי ...
ש: *צוחק*
ת: כן, "איך הסתבכתי איתך עכשיו?", יש לגברים את הקטע הזה, "מה כבר אמרתי", מאיפה זה בא? אבל האמת שאם היינו מקשיבים לאישה הפנימית שלנו היינו יודעים טוב מאוד מאיפה זה בא. לא תמיד אפשר להקשיב לאישה הפנימית, חונכנו לא להקשיב לה. אבל בוא נחזור רגע לשאלה הקודמת שלך על המיניות
ש: כן, איך לקבל גישה למיניות אם אתה חסום
ת: יש לך. פשוט מה שחונכת כגישה למיניות – ולא באמת חונכת אלא ספגת בעקיפין – זה לא באמת מיניות. אם גבר חונך שמיניות זה פורנו, או לשפשף, או מאבקי שליטה, או לשמוע מאישה שהוא גבר – שוב, אם להסתכל במראה ולשים מוזיקה זה מה שירגיש סקסי ונעים כרגע אולי זה לא מיניות מבחינתו אבל "מה יענג אותי?" זה המיניות, חגיגה של ואו, כן, זה טוב! זה מיניות. לפעמים זה לרקוד, לפעמים זה לגעת וללטף, לפעמים זה ללבוש משהו מסוים... אבל אם גבר חונך שזה לשפשף, או "להכניס" למישהי ולשמוע ואו אתה גדול, זה מיניות. אז הוא אומר "אין לי גישה למיניות". ואז מה הוא רוצה? הוא רוצה לשלוט בגישה הזו. לשלוט במקום שהוא "מכניס" אליו וממה היא נהנית ולמי היא אומרת שהוא הכי גדול וטוב. כי זה המיניות שלו והוא רוצה גישה לשם. מלא דברים בעולם שלנו זה כדי לשלוט בפות, במיניות, בנשים, כדי שכל הזמן יהיה לנו גישה למיניות שלנו.
ש: זה השלב הראשון בהתפתחות של הגברים והנשים לפי דיידה
ת: וכן והשלב השני לא פחות חסום - כשאנחנו יודעים את הצורך בשליטה על המיניות אנחנו מרגישים נורא מוארים עלק. ונורא בא לנו לשחרר את האישה שלנו לגמרי ואנחנו מוותרים על הצרכים שלנו בקשר; זה פחד להתעמת, פחד מעומק, פחד לפגוש מקום שרוצה בטחון או פוחד מאינטימיות. אני רואה את זה על גברים "מפותחים" הרבה. סוג של - אוקיי, אני משחרר אותך, עכשיו תורך לשלוט במיניות שלנו. כשתרצי תבואי. איך לכפות עליה לשלוט משחרר אותה?
ש: אצלי "תרצי תבואי" זה כזה "אין לי כוח לזה עכשיו". כוסעמק כזה. מה זה ה"כוח" הזה שחסר?
ת: קשר רומנטי מלא מלא אהבה ועומק זה לא חובה - אבל, הרבה פעמים זה צורך אמיתי ומרכיב חיוני בגדילה רוחנית. לדוגמה אצל גברים שתקועים שם, זה לא רק שאין להם כוח לקשר עם אישה אלא לעומק בכל קשר כשהם פוגשים מקום בו הם לא אוהבים את עצמם או עדיין לא שלמים. אצלי זה היה בלתת בטחון לאישה. כל עוד הבטחון הזה היה חיצוני לא היתה לי בעייה. יש לי כסף – אפשר להכנס לקשר. אין לי – אי אפשר. אבל כשהבנתי שהבטחון הזה הוא פנימי, פתאום אתה מבין שאתה נורא לא אוהב את עצמך במקום שאתה לא יכול להכיל פחד שאולי לא תיתן לה מספיק בטחון. וכשאתה לא אוהב את עצמך, אתה הולך אחורה.
הכוח שחסר זה הזכריות שלך. מאפשרת לך לעבור את הרגעים האלה. וזה הקטע שקל לפספס שצריך את הנוכחות הזו - כי את הנקביות כשהיא לא מאה אחוז.. אתה מרגיש מאוד חזק - בתור דרמה, התמכרויות, חוסר אהבה. את זה אתה מרגיש. הזכריות זה בטחון. יהיה בסדר. זה חמש דקות וזה יעבור. נוכחות שומרת כזו. אז את הנקביות כשהיא לא בוגרת אתה מרגיש אבל הזכריות פשוט חסרה, זה הבעיה. אתה לא יודע שזה חסר, ואז אתה מנסה להשיג את זה עם שליטה. שליטה עם כסף, שליטה רגשית... אבל כשהזכריות פה. זה כמו כשאבא פה - להגיד: זה בסדר לפחד רגע, זה לא אומר שלא תיתן לה בטחון. זה בסדר להתעצבן. סבלנות. אתה בסדר ואני פה לתפוס אותך. אל תדאג. וכשזה חסר זה פשוט חסר. נוכחות זה דבר כשהוא חסר...
ש: אתה לא יודע שהוא חסר
ת: בדיוק. אתה לא מודע לזה שהוא חסר. אתה "חסר נוכחות". כשאתה חסר נוכחות אתה לא יודע שאתה חסר נוכחות! אם היית יודע היית נוכח. נוכחות במקום כזה שהאישה רוצה בטחון יכול להיות להיות "עוד רגע היא תרצה ההפך", או אולי להגיד כן, אני אנסה שוב אני אצליח. זה אבא. אמא זה אתה יכול הכל, אתה תמיד תהיה אהוב ומוגן וחמים, שוב אני מדבר על אבא ואמא במושגים ארכיטיפים טנטריים לא מגדריים – אבל אמא זה לא אבא, אבא זה תנסה שוב. יהיה בסדר. לא קרה כלום. הלא קרה כלום הזה מביא הומור לעניין.
ש: האמת כל פעם שניסיתי שוב, בסוף הצלחתי.
ת: בדיוק. ושאלתי את אחת הנשים שראיינתי מה גברי בעיניה, מה מושך. והיא אמרה יציבות בגבר; וכששאלתי מה זה יציבות, היא אמרה שיציבות זה להרגיש שהוא כל הזמן רוצה אותך.
כשהאישה אומרת אני צריכה יציבות ממך אבל אין לך כרטיס אשראי פלטינום, או יכול להיות שיש לך אבל אין לך גישה למועדון שהיא אוהבת, אין לך כסף לקחת אותה לברזיל, וואטאבר. יש שני דברים ממש גרועים שאתה יכול לעשות. אחד זה להתווכח איתה: את לא צריכה את זה? למה את צריכה את זה – למרות שבאידאל זה נכון, כל בן אדם היציבות שלו בתוכו. אני לא יכול לתת לך יציבות. היא תשאר אצלי. זה אולי נכון אבל כשאתה נפגש עם מישהי, יכול מאוד להיות שיש לה יציבות... שזה לא מערכת יחסים כזו פרימיטיבית של אתה תתן לי יציבות ואני אתן לך חום ויופי. יכול מאוד להיות שיש לה יציבות - אבל כדי להמשך אלייך בשניה הזו, היא רוצה להיות אהבה בצורת אור ויופי ושאתה תהיה אהבה בצורת יציבות. משיכה קורה כשאתם נכנסים לתפקידים הופכיים, וזה ממש לא כל מי שאתם במערכת יחסים הזו.
ש: כלומר זה לא שאין לה יציבות. היא רוצה לראות את שלך כדי שיהיה משיכה בקשר
ת: כן. יש לה יציבות! אבל בשביל זה היא לא צריכה אותך. יש לה את הלבד שלה, אם היא אישה מפותחת – הוא נעים, הוא מדהים, היא לא סתם מכניסה אליו אנשים. אם פשוט תהיה יציב פנימית, פשוט תשאר שם ותחגוג את הדרישה הזו שלה כחלק מהיופי, היא תשאב אותך פנימה. היא תזמין אותך אתה תרגיש את זה. פשוט להשאר שם. לרצות אותה. להגיד בוא ננסה שוב. תחושה מקורקעת במציאות של מסוגלות. להביא יציבות לעצמך.
ש: כלומר יציבות זה שהיא לא זקוקה לך ואתה לא זקוק לה?
ת: שאלה טובה. אני מדבר כאן על יציבות של... יציבות של אהבה עצמית, מסוגלות הזנה והרגעה עצמית. זה יציבות בעיני. בגדול זה כשאתה מסוגל לדאוג שיהיה לך נעים - והמסוגל הזה אומר מסוגל בכל דרך, גם אם זה אומר להיות זקוק למישהוא אחר. ואתה יודע מה זה נושא חשוב אז נגיע להזקקות - אבל רק לסגור את הדיבור על יציבות רגע.... בחוויה שלנו כגברים, כבני אדם, הרבה פעמים אנחנו מרגישים חסרי קרקע. שהקרקע שלנו, לא יציבה.
"יש לי עכשיו בית – אבל מה אם לא יהיה לי? מה אם... יפטרו אותי? אני עכשיו צעיר ויפה... אני יכול למצוא מישהי לליל אהבים, למערכת יחסים. מה יהיה כשאהיה מבוגר?" אצל נשים כל זה גם קיים. אותו דבר. "מה יקרה כשהסיבה שבגללה אני ראויה לאהבה תעלם?" פתאום הקרקע נעלמת...
וזה רק תורם לתחושה שהיא הכי חזקה אצלנו והיא הרצון ביציבות. הרצון ביציבות ובריגוש, במוות וחיים הם שני הרצונות הבסיסיים שלנו.. אבל נחזור לרצון ליציבות. שמע, זה עולם משתנה תמידית, תחשוב על אישה שכל הזמן משנה את דעתה, את איך שהיא נראית, לעזאזל אני כל הזמן משנה את דעתי ואת איך שאני נראה... יש ערגה ליציבות. ואז מישהו בא ונותן לך מראה: היי, אני צריך יציבות. אני צריכה יציבות. אז כן, אולי יש לך בית. אולי יש לך בטחון שמחר תוכל להשיג בחורה אחרת בגלל איך שאתה נראה וזה יציבות בעיניך. אבל זה לא מה שהיא מחפשת – וגם לא מה שאתה מחפש בתור יציבות. יש בית שבא מתוך מקום של יציבות פנימית – הוא מרחב מקודש ובטוח ליצור בו אהבה, חיים, יופי. ויש בית שבא מתוך מקום של לחפש יציבות, שצריך בית יותר גדול כל הזמן עם חומות גדולות יותר ועו"ש גדול יותר עוד ועוד ועוד ואדם יכול לשרוף את עצמו במרדף הזה אחרי יציבות.
ש: כי זה מה שאמרו לנו שייתן לנו יציבות. בית. בגלל זה הלכנו וקנינו או רדפנו אחרי בית משלנו.
יציבות זה יציבות של המסוגלות שלך לספק את הצרכים שלך.
אני זוכר את עצמי בתור ילד בן 9, לבד, פשוט לבד כל היום, כל הזמן, עם הפחד הנוראי שירשתי מלהיות דור שלישי למשפחה שכולה כמעט נרצחה בשואה, יש פחד נוראי להיות לבד ולא מוגן, ולא הצלחתי להרדם ובכיתי, כי פחדתי שלא אתעורר. ואף אחד לא עשה לי שם נעים, אמא שלי היתה סופר חרדתית ושכלתנית בעצמה, ולא היה אבא שירגיע ויצחיק ויסביר לי שאין מה לפחד מהמוות ויום יבוא ואני ארגיע את הבן שלי וגברים ונשים אחרים ואלמד אותם על הפחד הזה. אז גדלתי עם חוסר יכולת להכיל מקום של לבד, והמון פעולות בקשרים עשיתי כדי לא להשאר לבד. ממש מאוטומט. כי לימדו אותי שלבד זה אסון... אבל כשאתה עם מסוגלות במקום הזה של להרגיש בטוח ונעים, גם כשאתה רגע לבד או מפחד שמשהו נורא יקרה, בלי להדחיק – שמע, פתאום כל הקשרים שלך אחרים. זה יציבות.
אני מרגיש מתי האישה שאיתי נמשכת אלי, מתי היא באה אלי. כשאני מניע את עצמי למקום שלי חם ונעים. זה סוג של יציבות. וכשלא נעים לי עם עצמי אני אומר לה "אני צריך ממך נעים", ואז היא יכולה להבין את זה! זה גם סוג של יציבות.
ש: מפחיד להגיד "אני צריך", "אני זקוק" מול מישהו. הרבה פעמים מפתחים סוג של שליטה בבן אדם לפני שאומרים לו את זה.
באשראם במידבר אומרים תמיד – "צריך זה מילה גדולה". רוחניקים שמדברים כל היום על טוטאליות אבל מסרבים ללכת עד הסוף... זה משעשע אותי. פרמדיפ שהיא התרפיסטית הראשית אצל וירש אומרת – כשאתה יכול להרגיש שמחה, עצב, כעס – כל רגש – במערכת יחסים, אז אתה מאושר בה. כל רגש! גם הזקקות והתמסרות. עוצמה אמיתית היא נטולת שום צורך להוכיח שהיא קיימת; כדי לתת אשליה שאנחנו חזקים, אנחנו לפעמים מסתירים את הצרכים שלנו כי אנחנו חושבים שהצד השני יעזוב אותנו, שאחרים ינדו אותנו. אבל להביע אותם יאפשר לנו לספק אותם, בעצמנו, עם אחרים... בסוף נמצא דרך. זו יציבות. זו מסוגלות. זו נוכחות.
ש: להצטרך ולהתמסר זה באמת מה שהכי מפחיד פה.
ת: וגם זה בסדר! צריך להזהר במי בוחרים להיות זקוק ולמי להתמסר. להגיד אין פחד בעולם, זה רק פחדנים עושים, הכי גדולים. זה בסדר להיות זהיר ולחשוב רגע לפני. ולא להרגיש רע עם זה - אהבה זה הדבר הכי חשוב לנו וברור שנסתבך במי לבחור. אבל אנחנו כן צריכים. זקוקים. וממש מפחיד להיות זקוק מאוד למישהו אחד אז היום "מפזרים סיכונים", שומרים אופציות, לא מתחייבים. אי אפשר. האהבה נמצאת דווקא בהתמסרות עמוקה למה שאתה צריך כי אם לא תקבל את זה, יהיה לך קשה להיות בלב פתוח לאחר. ואז מה ש"צריך", מה ש"זקוק" זה לא רק אתה אלא זה גם האהבה שצריכה וזקוקה - בלי קשר למי יספק את הצרכים האלה.
כל כך מעט מאיתנו יכולים לאהוב ולהעריך את הצד השני מעבר ליכולת סיפוק הצרכים שלנו שהוא מביא לקשר...
זה בסדר גמור לבקש חוזה מסוים בין הצדדים למטרת סיפוק צרכים הדדית- אבל האור נמצא בהערכה של מישהו בלי קשר לסיפוק הצרכים כולל הצורך בבטחון ושהוא יהיה כאן לנצח.
הלוחם: סיפוק הצרכים ובטחון - והמאהב: הערכה שאינה תלויה בדבר - תמיד רבים אחד עם השני. חלק מלהיות אדם בוגר זה להיות מאוזן ומחובר לשניהם. שזה נ-ו-ר-א קשה, אז פשוט להיות טוב מספיק בזה, לא מושלם.
ש: "האור נמצא בהערכה של מישהו"? נשמע כמו הארה...
יש את כל השמועות האלה על הארה ואורגזמה טנטרית שזה אור יוצא לך מהראש... לא. הארה זה חשמל זורם לך מהלב. זה אהבה כזו גדולה וענקית, זה חיים.
מניסיוני הדרך הכי טובה למלא את הלב שלך באהבה גדולה וענקית לעצמך מתחילה במערכת יחסים רומנטית ומינית, כי מול בת או בן הזוג אתה רואה איפה אתה לא אוהב את עצמך מספיק, אתה מגלה את כל הקארמות שלך. אז בהתחלה אנחנו מאוהבים - מתמכרים ליכולת של הצד השני לספק את הצרכים שלנו ולעזור לנו להרגיש מסוגלים וחמימים איפה שאנחנו לא. אחר כך, כשאנחנו מלאים אהבה עצמית ומסוגלות ונעים, כשהקארמה הישנה נשרה- אז אנחנו אוהבים; האהבה שלנו לעצמנו עולה ונשפכת על גדותיה ויוצאת לכיוון הבת זוג, הילדים, העולם. זו אהבה שאושו קרא לה "אהבה של מלכים". כשללהיות מאוהב הוא קרא "אהבה של קבצנים".
אז צריך סבלנות ודלק של תשוקה כדי שגבר ואישה יישארו ביחד מספיק זמן להוריד את הקארמות הישנות שלהם ולהתחבר. הם יכולים לעשות את החיבור הזה בלי להכנס למיטה בכלל. אור בלב, תענוג בגוף... יכולים לקרות במבט, במילה, בנשיקה; ואז קורה ההארה הזו, השפע הזה.
ש: עוד משהו שהיית רוצה להגיד?
ת: אני אצטט שוב את המאסטר וירש כי זה מאוד מתאים כאן. "הארה היא האהבה בליבך". כי דוגרי הדבר שהכי מפריע להגיע להארה הזו זה הציפיות שלך לגבי הדרך. סיפרתי שהגעתי להארה בקשר עמוק ומין מקודש, אבל בודהה ישב מתחת לעץ, אושו נפל מעץ, בודהידהרמה חתך את העפעפיים שלו... אם אתה משווה את עצמך לאחרים, אתה לא תמצא את המרחב המושלם בשבילך.
כנס פנימה ללב שלך. זה הכל. לפעמים תמצא שהוא ממש פועם. ולפעמים לא. הוא שולח דם ואנרגיה לכל מקום בגוף. כשהלב שלך פתוח, אתה בבית. יש אור וחשמל בכל פינה. זה לא משנה באיזה טכניקה תשתמש.
זהו להפעם
*להרשמה לרשימת תפוצה ולקבלת מיילים דומים והודעות על ארועים: http://rebelz.co.il
מייל: lior@rebelz.co.il
טלפון: 0525050650
האתר שלי: http://liorrhomen.com - עם עוד פרטים עלי ועל הדרך שאני הולך ומלווה בה.
שלכם באהבה,
ליאור-דיראז'
כל הזכויות שמורות רבלז 2013 (C)