עבודה בתנ"ך- חלוקת התנך

מגישות: נועה, ספיר, ודנה

תהליך חלוקת התנ"ך לפסוקים, פרשיות, ופרקים:

1. חלוקת התנ"ך לפסוקים: התלמוד מציין שהתורה ניתנה כשהיא כבר מחולקת


לפסוקים. הדבר נעשה כדי לאפשר את הלימוד בה; חלוקת הפסוקים היא


למעשה חלוקת פיסקאות המקלה על הבנת העניין.


הסימן המבדיל בין פסוק לפסוק בספרי התנ"ך הוא נקודתיים.


2. חלוקת התנ"ך לפרשיות: בראשית ימי בית שני, כאשר התחילו לנהוג לקרוא


בתורה בשבתות ובימים טובים, חילקו את התורה ל-54 פרשות,


כמספר השבועות בשנה מעוברת.


בתוך כל הפרשות יש חלוקה נוספת לפרשיות (הכוונה לפסקאות).


חלוקה זו נועדה להפריד בין עניינים שונים המצויים בפרשה.


3. חלוקת התנ"ך לפרקים: חלוקת התורה לפרקים היא החדשה מכולם,


היא נוצרה על ידי איש כנסיה נוצרי בשם סטפן לאנגטון. לא רק שחלוקת


הפרקים לא הועברה במסורת היהודית, אלא שבמקרים מסויימים היא נעשתה


מתוך כוונה לפאר את הנצרות ומייסדה.


עם זאת, בסופו של דבר חלוקה זו הפכה להיות נפוצה בכל החומשים בני ימינו.


מגישה: ספיר

פרשה פתוחה וסגורה

פרשה פתוחה היא פרשה המתחילה בתחילת שורה, והמרווח בינה לבין


הפרשה הקודמת הנו בן תשע אותיות לפחות. בתורה ישנן 290 פרשיות


פתוחות. תחילת הפרשה הפתוחה מסומנת באות פ'.


פרשה סגורה היא פרשה המתחילה בדרך־כלל באמצע שורה, והמרווח בינה


לבין הפרשה הקודמת הנו בן תשע אותיות לפחות. אם אין מרווח של תשע


אותיות, כך שניתן לכתוב את המילה הראשונה בפרשה באותה שורה, הפרשה


תתחיל בשורה חדשה, מעט לאחר תחילת השורה. בתורה ישנן 379 פרשיות


סגורות. תחילת הפרשה הסגורה מסומנת באות ס'.


מגישה: דנה

חשיבות חלוקת התנ"ך לפרקים, פרשיות ופסוקים:

התנ"ך מחולק לפסוקים, פרשיות ופרקים אשר מסייעים בהתמצאות הטכנית


בספרי המקרא.


לדעתנו, חלוקת התנ"ך לפרקים, פרשיות ופסוקים היא הכרחית משום שחלוקה


זאת תורמת לסדר והארגון של התנ"ך. בנוסף, החלוקה של התנ"ך מסייעת


להבין את התוכן של הספרים ובמציאת קטעים מסוימים ו/או נדרשים בספרים.


ללא החלוקה הזאת ייתכן כי לא יהיה ניתן כלל להתמצא בתנ"ך, וייתכן כי יהיה


קשה יותר למצוא סיפורים מסוימים. דבר זה עלול לגרום לבלבול ואי סדר רבים


וזמן חיפוש יותר ארוך ומייגע, ולא יהיה ניתן ללמוד מזה דבר.

מגישה: נועה

בידי מי הוכנסה החלוקה לפרקים במקרא ומדוע?

המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטפן


לאנגטון בשנת 1205 , אולם אין ודאות בכך.


ככל הנראה, הראשון שהכניס את מספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא


היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את


המספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב


אחרי הפסקאות המפורטות בויכוחים בין יהודים לנוצרים.

מגישה: ספיר