לאהוב עד מוות

תמר שונמי

לאהוב עד מוות

שם הסופרת - דבורה עומר

סוגה ספרותית - רומן היסטורי

שם ההוצאה - שרברק

שנת ההוצאה - 1980 (מהדורה ראשונה)

ההיבט ההיסטורי

עלילת הסיפור, מתרחשת בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה (1946-1948) לפני כ-70 שנה. המנדט הבריטי מגביר את הסנקציות על העלייה לארץ וקיום היישוב היהודי, דבר אשר גרם למחתרות בארץ לצאת לפעולות מחאה קיצוניות יותר כנגד הבריטים. אחת מהן, הינה פעולה משמעותית וידועה של הפלמ"ח - ליל הגשרים. בליל ה-17.06.1946 יצאו לוחמי הפלמ"ח לפוצץ 11 גשרי כבישים ורכבות המקשרים בין ארץ ישראל למדינות הגובלות בה. פיצוץ הגשרים, היווה מכשול משמעותי עבור הבריטים בהכנסת ציוד וחימוש החיילים שבארץ. אך כצפוי, לא איחרה להגיע תגובתם של הבריטים, "השבת השחורה". כ-12 ימים לאחר פעולת ליל הגשרים, ב-29.06.1946, יצא שלטון המנדט לסדרת פעולות כנגד היישוב היהודי בכלל והמחתרות בפרט. שלטון המנדט עצר חיילים רבים מהמחתרות (אצ"ל, לח"י, הגנה והפלמ"ח), הטיל עוצר על ערים רבות וערך חיפושים יסודיים בקיבוצים על מנת למצוא סליקים (מחבואי נשק) או מסמכים המעידים על פעולות שאינן במסגרת החוק כנגד המנדט. פעולה זו עוררה מהומה גדולה בקרב היישוב היהודי עקב מעצרם של רבים ממנהיגיו. לאחר שנתיים בהן המאבק בין המחתרות לשלטון המנדט לא פסק, העלייה הבלתי לגלית ארצה התגברה והתפרעויות הערבים נמשכו, הגיעה הכרזה שאליה כל היהודים ציפו - ההכרזה על המדינה. בה' באייר תש"ח, דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. הכרזה זו גרמה לשמחה גדולה בקרב היהודים, ועם זאת לזעם גדול בקרב הערבים. אך היה ברור לכולם כי הארץ עומדת בפתח מלחמה - מלחמת השחרור, מלחמה זו נקראת כך כיוון שמטרתה הייתה לכבוש ולשחרר כמה שיותר שטחים מן שלטון הערבים לטובת מדינתינו. כבר בליל ה' באייר תש"ח, תקפו אותנו כל מדינות ערב שסובבנו. מצרים, סוריה, ירדן, עיראק, לבנון, ערב הסעודית, צבא השחרור של קאוקג'י וערביי ישראל התאחדו לטובת המלחמה. שמונה צבאות גדולים למול ארבע מחתרות מאוחדות לצבא קטן, ללא נשק רב או אמצעי הגנה. המלחמה הייתה קשה, נפלו לכוחות העבריים כ-6000 לוחמים, מתוכם כ-2400 אזרחים. אך למרות האובדן הרב בנפש, שטחים נרחבים נכבשו ע"י צה"ל, ביניהם העיר אילת (אום רשרש) בה גם הונף דגל הדיו, אשר סימן את סוף המלחמה. בנוסף, שוחרר המצור על ירושלים, עיר הבירה. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראלי ב-20 ביולי 1949 לאחר כשנה וחצי של לחימה. מאותו רגע עמדה בפני אזרחי ישראל מטרה חדשה - ביסוס המדינה.

ההיבט הספרותי

שנים סוערות היו 1946-1948 בארץ ישראל. עם תום המלחמה הקשה ההעפלה לארץ גדלה ועמה גדלו ההגבלות והאיסורים של הבריטים. נמשכו התפרעויות הערבים והמאבקים הממושכים ועקובים מדם בין המחתרות לשלטון הנוקשה. ובין כל המאורעות האלו, יש מקום לאהבה. סיפור זה מגולל את אהבתם של זהרה לביטוב ושמוליק (שמואל) קופמן, שני גיבורי הסיפור. אשר חייהם נקרעים בין אהבתם לארצם לאהבתם אחד לשני. השניים, הכירו בפלמ"ח ושמרו על קשר דרך מכתבים ומפגשים לעתים רחוקות. שמוליק, השתחרר מהפלמ"ח לטובת לימודים. וזהרה, בת כ-19 בלבד, נשארה לשרת בפלמ"ח במטרה להגן, לשמור ולעזור. אומנם בהתחלה, זו הייתה רק ידידות שנרקמה בהתכתבויות דרך מכתבים, אך מהר מאוד הפכה לאהבה של ממש. שנות אהבתם היו מאושרות ומלאות אושר. הם מתארסים, משרתים באותו תפקיד (מפקדי כיתות בעין חרוד) ומעבירים חוויות רבות יחדיו. הם חושבים על עתידם המשותף ומתכננים לטוס ללמוד יחדיו בחו"ל. נדמה כי דבר לא יפריד ביניהם ואין קץ לאהבתם, עד אותו יום, בו נקטפה האהבה בין השניים, ולא חזרה עוד, לעולם. ב-2 למאי 1947, יום לפני שחרורו של שמוליק, התפוצץ רימון במהלך אימוני הפלמ"ח, אירוע זה גבה את חייהם של שלושה חיילים, ביניהם שמוליק. כאשר מסופר לזהרה על האסון שהתרחש, היא מסרבת לעכל, מסרבת להבין כי אהובה אינו עוד. "הוא לא מת! רק פצוע קשה! הצילו אותו. עשו משהו! ביקשה מן העומדים לצידה. זהרה זה לא יעזור, אמר לה המפקד. שמוליק מת! קבע כמעט בקשיחות. זה לא נכון! מלמלה ברעדה. זה לא יתכן! זהרה ניצבה לצד האלונקה. תגיד להם שמוליק. אתה לא יכול למות. אסור לך למות. הרי לא יכולת להיפרד ממני לשעה. אז איך... שמוליק!" הקטע המצוטט, הינו רגע השיא בעיניי בספר, רגע הממחיש את אהבתם יותר מבכל קטע רומנטי אחר אשר מתואר בהיות שניהם בחיים.

בחרתי לאפיין את שמוליק, אדם אשר מבחינתי הצטייר כאיש צללים או מסתורין, עקב ההתמודדות שלו, אדישה משהו, עם כל הלחץ והאי ודאות אשר מונחים על כתפיהם של חיילי המחתרות בתקופה מייגעת זו. אך המסתורין בדמותו של שמוליק התבלטה במיוחד בקטעי האהבה בינו לבין זהרה. לא כיוון שנטלתי ספק באהבתו אליה, אלא כי תיאורי האהבה והרגשות בסיפור באים בעיקר מנקודת מבטה או מפיה של זהרה. שמואל, היה לגבר חסון ואיש אשכולות. חכם ומלומד, נדיב ועניו. אשר משרה רוגע בקרב סובביו. בן לרופא, חייל ובחור נערץ. בעייני, שמוליק הוא אדם מיוחד, אף קצת שונה, כיוון שאיזה אדם יכול להגיב באדישות ורוגע שכזה, בכדי להרגיע את קרוביו, כאשר המוות עובר אל מול עיניו בכל פעולה. אם הייתה לי ההזדמנות לפגושו, הייתי שואלת אותו: "ומה עם הפחדים שלך? היכן הם באים לידי ביטוי? הרי אין אדם שהפחד אינו טמון בו? או שמא יש?" אך אל מול המסתורין ברגשותיו, הוא הולך בעקבות האהבה. ניתן לראות זאת כאשר הוא חוזר לשורות הפלמ"ח לאחר שפרש לטובת לימודים, בעיקר בכדי להיות עם אהובת ליבו, זהרה לביטוב. גם מותו היה כמוהו, שקט. אך הצער שבא אחריו, בעיקר של זהרה, היה זעקת כאב גדולה ומתמשכת.

על סיפורם של זהרה ושמוליק, נכתב מחזה הנקרא "שמוליק של זהרה"

מחזה זה מציגה את אהבתם במימד אחר משנקרא בספר.

המחזה מיועד בעיקר לילדים ונוער.

שמוליק של זוהרה

נקודת המבט שלי

מן עלילת הסיפור, אני למדה כי באותה תקופה שלט בארץ המנדט הבריטי, שלטון נוקשה אשר הקשה על העלייה ארצה וגרם למכשולים רבים בהקמת היישוב היהודי בארץ. בזמנים אלו, לא היו מקומות העסקה רבים ורוב הצעירים התגייסו למחתרות, כך שלא היה כוח עבודה רב. אי לכך, לא היה די כסף והחיים בשנים אלו היו צנועים ופשוטים, הבתים במושבים בהם התגוררו המשפחות היו בנויים מפח ועץ ואילו היישובים בהם גרו חיילי המחתרות היו אוהלים ארעיים. עקב המחסור בכסף, בילויים נפוצים היו בילויים אשר אינם דורשים תמורה מסוימת כגון האזנה לרדיו, מפגש עם חברים ובקרב הילדים הקטנים רכיבה על אופניים. סגנון הלבוש בתקופה זו מחולק לשתי קטגוריות - בגדי עבודה למול שבת וחג. בגדי עבודה היו "חליפת" חאקי לבנים ומכנסי חאקי וחולצה מכופתרת לבנות. בגדי שבת וחג נפוצים היו חצאיות וחולצות לבנות (הצבע) לבנות וחולצה מכופתרת חגיגית לבנים.

בספר זה, היו פרקים מרגשים, מפתיעים ומרתקים רבים. אך היו מספר קטעים בלתי נשכחים!

הראשון שבהם, נמצא בתחילת הספר, כאשר זהרה מתלבטת האם לכתוב להוריה לפני יציאתה לפעולת ליל הגשרים, ממנה היא איננה יודעת אם תחזור. ניסיתי לדמיין איך אני הייתי מרגישה או פועלת במצב בו היא הייתה נתונה. איך אני הייתי נוהגת בתוך האי ודאות, הפחד, הלחץ והחששות. תהיתי לעצמי איך אפשר בכלל להעלות על המחשבה או על הדף, אשר יימסר לאחר אותו לילה סוער ליקירייך, את המשפט: "יכול להיות שאני כבר אינני כאן". וכל זאת תוך כדי שמירה על סודיות מוחלטת. התנהגותה של זהרה במהלך התלבטות זו, הוכיחה לי עד כמה היא אדם חזק, במיוחד נפשית, למרות שאיננה כתבה את המכתבים בסופו של דבר. קטע זה ריגש אותי עד מאוד.

קטע נוסף, הוא הקטע בו מסופר לזהרה ששמוליק אהובה מת, ניתן לראות את כוחה של אהבה, כמה אדם אחד יכול למלא את חייך, עד שבשניה אחת, ללא התראה מוקדמת, זה נגמר. לא מפרידה מרצון או מוות בסיבה טובה. אלא מנפילה למען הארץ, בכדי שמאבק זה לא ידע נצח, בכדי שלדור הבא יהיו חיים טובים יותר.

הקטע האחרון, הוא הרגע האחרון של זהרה בין החיים, בשניות שקדמו להתרסקות המטוס. אינני חושבת כי קטע זה דורש הסבר מפורט מעליו בכדי להבין את אישיותה של זהרה, אלא רק לקרוא את מילותיה האחרונות: "שמוליק... הנה אני באה אליך. לשווא חיכיתי לך חודשים ארוכים, הרחקתי מעבר לים ולא מצאתיך. הגבהתי עוף ולא פגשתיך. עכשיו אני באה אליך, שמוליק. שמו...ליק..." המטוס נחבט בחוזקה בקרקע. ואחר הייתה דממה מוחלטת. דממת מוות.

רק מן כותרת הסיפור, ניתן להבין כמה האהבה בין שמוליק לזהרה הייתה טהורה ותמימה, חוצה גבולות וממדים.

על הסופרת - דבורה עומר

דבורה עומר ז"ל, נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז חיים, כשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת ירי של הפלמ"ח. בתחילת שנות העשרים לחייה, שימשה כמורה בקיבוץ בו נולדה. באותה עת החלה לפרסם בעיתון דבר לילדים מדור בשם "דפי תמר", אשר נכתב כיומנה של נערה בקיבוץ, מדור זה, הפך לסדרת ספרים. בנוסף לכך, כתבה דבורה עומר עשרות ספרים לילדים ונוער כדוגמת שרה גיבורת ניל"י, אני אתגבר, הבריחה אל האושר וכו'. מלאכת הכתיבה, זיכתה אותה במספר פרסים כהוקרה על פועלה, כגון פרס זאב, פרס למדן, פרס אקו"ם ופרס ישראל. דבורה עומר נפטרה ב-2 למאי 2013 בכפר מעש.
בראיון המצורף מטה

מספרת דבורה עומר על רגשותיה במהלך כתיבת הספר "לאהוב עד מוות"

ועל פועלה ככלל בתחום הספרות.

סופרים מספרים- דבורה עומר