המחול בתקופת הרנסנס

תולדות המחול כיתה יא'

תקופת הרנסנס

תקופת הרנסנס- היא התקופה שמכונה גם הלידה מחדש או ההתעוררות. תשומת הלב עברה מהאל אל האדם שהחל מצייר, משורר, כותב על עצמו גם מפסל, חושב ואפילו רוקד. הרנסנס התחיל בהדרגה ובאיטליה. מדובר בתקופה שנמשלת לסירה יוצאת לים. תקופה של אור והאדם חש שהוא יוצא מחולי, תקיעות, העדר יוזמה או מחושך גדול שכונה חשכת ימי הביניים. החושך הגדול נקשר במוות - זעם האל ומותו.

הרנסנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י.

אמני הרנסאנס שאפו לייצג את דמות האדם באופן ריאליסטי, ולמטרה זו הם פיתחו טכניקות חדשות כמו פרפקטיבה ושימוש מתוחכם באור טבעי.

נועת הרנסאנס הייתה ניסיון של אינטלקטואלים לחקור ולשפר את העולם החילוני והגשמי, דרך החייאתם של רעיונות מהעת העתיקה וכן דרך גישות חדשות לדרך המחשבה.

המחול בתקופת הרנסנס

ניצני הרנסנס ניכרים ביצירות האומנות. בעיקר באלו שגילו את היסוד התנועתי והנציחו אותו.תקופת הרצון והשאיפה חסרת הגבולות היא עידן התנועה והשינוי. עידן של ערכי התנועה. תקופה שכללה את השינוי ונשענה לשם כך על משנתם של קופרניקוס,ג'ורדנו ברונו,גם על תורתו של גאלילאו גאלילי - הריקוד, אומנות של התנועה, קיבלה מעמד מיוחד. המרד בתפיסה, בסמכות, בכנסיה החל דווקא אצל האומנים - תמה הבורות, השכיחה בעולם הריקוד כיום דווקא בתקופת הרנסנס.
התנכרות לידע פסקה אז גם השאיפה הקיימת בריקוד המכונה עכשווי למציאות המעשית. היה זה תהליך היסטורי, שהקיף ארצות אירופה שונות. תחילתו ועיקרו כאמור באיטליה.


בתקופת הרנסנס היה נסיון לחזור ולחקות את המודל של העת העתיקה, אמנות יוון ורומי. השינויים הגדולים שהתרחשו באותה תקופה נבעו מיצירת מעמדות חברתיים חדשים, שהיו לצרכני האמנות והתרבות. מנהיגי הסוחרים שהיו לדוכסים, בנקאים שייסדו שושלות ובניהם שמונו לאפיפיורים, או שקבלו מעמד של נסיכים, כל אלה עשו רבות למען האמנויות, ובמיוחד לאמנות הריקוד.


התרחשויות אלו יצרו את התנאים המתאימים ליצירת ערש המחול התאטרלי באיטליה, שקבל את יופיו הבארוקי מאוחר יותר בצרפת. בחצרות של רודנים בערי מדינה באיטליה – מדיצי , ספורצה , אסטה וגונזאגה – החלה פעילות חברתית שהתפתחה בהדרגה למופעי ראווה ותאטרון, והריקוד, מכל האמנויות, נחשב למוביל בחשיבותו בחיי החברה של העלית החברתית.


המופעים הראשונים הקדימו את המצאת במת הפרוסניום והוצגו בחדרים גדולים כשהקהל ישב בגלריות משלושת הצדדים של רצפת הריקודים. מכיוון שרוב הצופים ראו את המופע מלמעלה, רוב תשומת הלב התמקדה בדמויות או בתצורות על הרצפה שנוצרו על ידי הרקדנים הנעים. הריקוד היה בעיקר בעל צורות גיאומטריות, לרוב טעונות במשמעויות סמליות, והריקודים נרקדו לרוב על ידי קבוצות של מגדר אחד ולא בזוגות מעורבים.


השילוב בין פוליטיקה ובידור נוצר בחגיגות החצר של נסיכי איטליה ומלכי צרפת, ששרשיו נמצאים בתחרויות, מסיבות ציד, או בהתאספויות חברתיות של המעמד השליט. התשוקה להצגי אינטרלודים במהלך אירועים חברתיים הביאה ליצירת מופעי ראווה מיניאטורים שהוצגו בהם גם ריקודים ושעשועי ביניים. מטרתם העיקרית היתה להאדיר את המדינה.

מפגשי חברה חילוניים

הרנסנס החל ויצר חברה חדשה, חילונית במהותה, חילונית לראשונה ולאחר 500 שנות אפלה ושלטון רודני, חסר רגש, די אכזרי שתרבות ההשתקה שלטה בו ומעל הכל גחמותיהם של פקידי האל - כביכול ששלטו בעזרת השרשת פחדים, רגשי אשמה ובורות. תהליך חדש הלך והתפתח ומקומו של האירוע החברתי - החילוני פרץ.

מפגשי חברה החלו להתפתח ויסודם היה מחוץ לכנסייה ומחוץ לשלטון פקידיה, באירוע החברתי התרחש היה גם מקום לריקוד. המחול - נושא דיוננו שכונה אז ובכל המאמרים של התקופה או שנוגעים בריקוד הזה Balletti או באלי.

האיזכור ההסטורי הראשון לריקודי הבאלי מופיע בספרו של המורה לריקוד שפעל בפזרו בשם ג'וגליאמו אבראו . ספר הריקוד שלו, הוא דוגמא לתיעוד מחול ונחשב לספר השני בהסטוריה בתחום זה.


המפגש עם הריקוד בתקופת הרנסנס היא אירוע אנושי שהתרחש סביב ענייני משפחה לא סביב אירועים שהמסורת הועידה בהם תפקיד ראשי לאל, לא חג קדוש גם לא נקשר באסונות טבע וכיבושים מזהירים אלא סביב רגש האהבה, במיוחד סביב נישואין, חתימת הסכמים לשיתוף פעולה והישגים אישיים של בעל הבית . בולט שמדובר במהלכים חדשים שבאו לידי ביטוי אמנם על חשבון הסדר הישן והטקס הדתי אבל הסדר עמד במרכזם. סדר זה היה חדש, חילוני, מאוד חילוני כמעט הפגנה של המחשבה הטבעית - החילונית והכוח המרכזי היה ביטוי לטבע האדם, לא לקבוצה, לא לשורות, לא לפקידים, גם לא לאל אלא לרגשותיו, לחלומותיו ולתנועת גופו של
האדם. והאל שכיכב בטקסים הדתיים הוצא מכאן, גורש.


ריקוד הבאלי היה צורת ביטוי חדשה, חילונית, שצמחה באיטליה ונקראה באלי כנראה מהמילה האיטלקית לריקוד Ballar. טקס שהציג את כוחו של בעל הבית ומתפקידו לעורר רושם ולהציג בצורה יצירתית את עצמתו.

הבאלי המוצלח דרש השקעה רבה: כסף, זמן וכשרון יוצר, אבל נשא פירות שאותם פוגשים עד היום. בתו של יורשו פרנצסקו מארי דה מדיצ'י העבירה את הבאלי לצרפת. בעזרת המלכה החדשה של פריז הבאלי הלך והתפתח ועבר בהדרגה מפירנצה דרך פריז לכל אירופה בצרפת היה לבאלט הנודע כבלט קלאסי. מארי דה מדיצ'י השתמשה היטב בבאלי כדי להפגין את כוחה וגם כדי לשלוט בעזרתו באליטה הצרפתית.

הדרישה הרבה לבאלי כאמצעי שליטה והפגנת כוח הולידה צורך בשימוש בכישרונם של ציירים, מעצבים, מלבישים, מוזיקאים, כותבי תרחישים ומורים מקצועיים למחול. כל באלי היה למופע חדש מאוד יצירתי וחד פעמי - הופעת בכורה אחת ודי. הקהל דרש שינוי ולא עלה על הדעת לשחזר באלי.