למידה מבוססת פרויקטים - pbl

הצגת הלמידה, רבקה קלר

שאלה פוריה

במסגרת ההשתלמות למדתי:

א. מהי שאלה פוריה

ב. שאפשר לגרום לתלמידות לשאול שאלות וכמה חשוב לכוון אותן לכך.

ג. עד כמה שאלות פותחות לנו את המחשבה במקום שבו היא נוטה להצטמצם

ד. כיצד עוצרים בשלב השאלה ולא מיד עונים תשובות

ה. כיצד תורמת קיומה של שאלה ברקע הלמידה להנעת תהליך הלמידה שוב ושוב לאורך השלבים השונים שלו (דווקא כי אין תשובה. או אין תשובה אחת נכונה).


באופן טבעי אני אוהבת לנהל את הכיתה בצורה של דיונים ואני מרבה לשאול שאלות ולנסות לגרום לבנות לחשוב. תמיד רגע ההצלחה הוא כאשר פתאום הן מסתקרנות ושואלות מעצמן.

אבל הרעיון שאפשר לבקש לשאול שאלות ושהדבר אכן יצליח ויעורר את החשיבה מעצם הבקשה הפשוטה שישאלו - מהווה בשבילי חידוש חשוב ומרענן.

תכנון הערכה ובניית לו"ז

אחד התחומים היותר קשים לי הוא לבנות לו"ז ולתכנן מראש מה יקרה בכל שלב ושלב.

דווקא הרעיון של תכנון ההערכה עזר לי להבין טוב יותר את הצורך בלו"ז והקנה לי כלי פשוט וקל יותר לעשות את זה. במקום להסתכל על כל הזמן שיש לפניי וטבוע בים האפשרויות - התרכזתי בשאלה באילו תחנות בתהליך מעניין אותי לתת או לקבל משוב מתלמידותיי על מנת לדחוף אותן הלאה (גם כדי לוודא מה נעשה עד כה אבל בעיקר כדי לכוון להמשך התהליך).

משוב אמ"ת - באמת?

מאז ומעולם (ואולי כתוצאה מתסכולים שלי כתלמידה) אני מקפידה לתת משוב מאד מלא ומפורט לתלמידותיי במבחנים, עבודות וכו'. גם את תלמידותיי אני משתדלת מהרגע הראשון ללמד כיצד לתת משובים מקדמים ובונים לחברותיהן כאשר צופים בעבודה משותפת בכיתה. ויחד עם זאת, התקשיתי מאד להבין איך באמת מעבירים את נושא המשוב לתלמידים - על עצמם ועל החברים - כאשר מצפים באמת לסמוך על הציון שהם נותנים ולהאמין שזה יעבור באופן נעים, מכבד ומועיל.


הרעיון קורץ לי אבל מניחה שאצטרך יותר הכוונה מזו שניתנה בהשתלמות. כמו כן, אני מניחה שזה סוג המקרים בהם פשוט צריך לנסות וללמוד מתוך הניסיון.

נדמה לי שאבחר להשאיר את האתגר הזה לכיתה י"א שלי כי כיתה י"ב בהחלט מאתגרת מהרבה בחינות ואני לא בטוחה שיש להן הבגרות המספיקה לעניין או מרחב הזמן המספק להתנסות ולימוד הנושא (תוך תהייה וטעייה) בתוך התהליך.

למה ימ"ה?

אהבתי את הרעיון שצריך להגדיר יעדים!

אבל טבעתי בים הימ"ה!

אני מרגישה שריבוי היעדים שבאמת קיימים בפרויקט מסוג זה הוא אין סופי אבל אם פורטים אותו לפרטיו ומנסים לקחת את כל זה איתך לתהליך - פשוט טובעים.


אז מה אני מתכוונת לעשות?

א. פעם אחת בראשית התהליך - טוב להתבונן על התמונה השלמה - כל הימ"ה שדיברנו עליו.

ב. אני חושבת שאתמקד ביעדים בודדים (כ-5) עליהם אשים דגש ואותם אבדוק שוב ושוב לאורך התהליך (ואולי אמצא שנכון לגוון את החמישה משנה לשנה ומכיתה לכיתה לפי ההתאמה לכיתה ולי באותה שנה).

ומה לגבי כל היתר?

אני לא בטוחה שלהכל צריך לקרוא בשם. יש דברים שיקרו לנו לאורך התהליך כי הם פשוט שם ואו שנשים לב אליהם בסיכום או שהם פשוט יקרו בלי שאף אחד יקרא להם בשם שלהם ויערוך רשימה מפורטת לגביהם.

רפלקציה - מול קהל?

דווקא בגלל שהתוצר בתאטרון הוא כל כך ויזואלי וזוכה להמון קהל. ודווקא בגלל שהתלמידים שלנו יודעים לעשות את ההצגה הנכונה, להגיד את המילים הנכונות ולעורר בדיוק את הרגש הרצוי - אני לא מרגישה שיהיה נכון להעמיד אותם לרפלקציה מול קהל.

זה אולי ירגש את הקהל עד דמעות, יגרום לתלמידים שלנו להרגיש טוב (אגב גם כשהם יאמרו במה הם עוד נכשלים וקשה להם) ויביא לתגובות חיוביות אבל יש בי תחושה שזה יהיה לא אמיתי ולא נכון.

אני חושבת שדיבור בתוך כיתת התאטרון כאשר הקשיים באמת קשים לביטוי וההצלחות הן באמת הצלחות שכולנו נחשפנו אליהן לאורך התהליך, אז ההתרחשות יכולה להיות יותר עמוקה ואמתית ופחות שואו.