מישהו לרוץ איתו
עלון מקוון למורי ספרות בחמ"ד
"רמזי אלול" - עלון ימים נוראים תשע"ו
דבר המערכת
"א-ל-ו-ל" מרטיטה הקריאה את הלב... וכתמיד המחשבה הבאה היא: "איך אעביר זאת בכיתה? איך אצליח דרך החומר הספרותי הכל כך עשיר, פיוטי וכל כך רלוונטי אז וכתמיד להמחיש את הדברים?" מחשבה זו ליוותה אותי בבחירת החומרים לעלון שלפניכם. נחמה אביגד עוזרת לנו לצלול ל'בין כסה לעשור' יחד עם "תיאום כוונות", הודיה גואלמן כתבה הגיגים על שירתה של מירה קידר, בחטיבת הביניים קיבלנו טעימות משני פיוטים מרתקים. וכרגיל- הפינה הקבועה של מירי וענת עם תשומת לב לתלמידים שדורשים הסתכלות קצת אחרת.
וחידוש קטן- טעימה גם מאתרי מורים שלנו, אתר המפמ"ר הרשמי, ואתר שיתוף מורים. אז בבקשה- לשלוח חומרים וכמה שיותר... בשביל כולנו...
ושתהיה שנה טובה באמת. שנת פיוט ושיר, זמר וצליל.
יעל סדן
דבר המפמ"ר(ית)
רחל המשוררת פותחת את השיר "בגינה " במילים אלה:
בֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל,
מַרְעִיף תַּנְחוּמִין.
שֶׁמָּא לָקוּם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל,
בַּמָחָר לְהַאֲמִין?
פתיחתה של שנת הלימודים החדשה, המתרחשת מידי שנה שנה בחודש אלול, מזמנת לכולנו את התחושות שרחל מתארת בשירה. באוויר נישא ריח של התחלות חדשות, שמביאות איתן סיכויים מחודשים לתיקון וסליחה. זה הזמן המתאים לחשבון נפש ביחיד ובציבור ולתפילה מעומק הלב לרחמי שמיים. אני מאחלת לנו, מורים ותלמידים כאחד, שנה טובה ומבורכת, שנה של התחדשות וצמיחה, שנה שבה שליחותנו החינוכית תישא פירות טובים, שכוונותינו הטובות יבואו לידי מימוש, ושתלמידנו יקבלו באהבה ובשמחה את כל מה שנעניק להם.
שפל רוח
הרהורים שבין כסה לעשור / נחמה אביגד
מגילוי וכיסוי לקידוש - הלבנה מתאמת כוונות
נחמה אביגד
אלול התשע"ה
לעילוי נשמתו הטהורה והקדושה של דוב אינדיג הי"ד
לכבודו של הרב חיים סבתו הי"ו, שבזכות תורתו-אומנותו זכיתי להקשיב ולהתבונן (גם) בדברים הללו
הלבנה עמדה בטהרתה. ענן קל לא העיב עליה. מַמתנת היתה בענווה שיבואו ישראל ויקדשו אותה, ככלה שממתנת לחתן שיבוא ויפרוש עליה הִינומא קודם שתיכנס לחופה. משעה שעמדה הלבנה לפני המקום ואמרה, אֵין שְׁנֵי מְלָכִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֶתֶר אֶחָד, ונזף בה בוראה ואמר לה: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ, וקיבלה עליה את הדין. קנתה לה מידת ענווה זו. ומאותה שעה, בכל פעם שהיא מאירה, מאירה אף הענווה שבה, ונותנת לה חן.
[הרב חיים סבתו, "תיאום כוונות", פתיחה]
אחד הכינויים המכתירים את הימים הללו שבין ראש השנה ליום הכיפורים הוא כמילות הפזמון של פיוט הסליחות – "בין כסה לעשור". במובן הפשוט, "כֵּסֶה" הוא היום בו חל "ראש השנה", שכן ביום זה הלבנה מכוסה ואיננה נראית [ראש השנה ח:], וה"עשור" - הוא היום העשירי בחודש [ויקרא כ"ג, כ"ז]. לאור זאת, לכאורה אין כותרת זו אלא ציון זמן של תקופת עשרת הימים שבין היום הראשון של חודש תשרי לעשירי בו. ואולם, יתכן כי התבוננות קשובה ורגישה יותר למשמעותם הרחבה של כינויי הימים הללו, תקנה לנו ערך מוסף בהבנת מקומם וייחודם.
"כסה", בהיותו כיסוי, מאפשר הסתרה, היעלמות והתעלמות. הכיסוי משמש גם כחוּפָּה מחברת ומחייבת. בהקשר המיוחד של הימים הללו, "כסה" משמעותו ראש חודש, הוא מולד הלבנה.
"עשור" הוא גם כלי נגינה בעל עשרה מיתרים, והוא גם תקופה בת עשרה ימים. בהקשר המיוחד שלנו, אין זו תקופה טכנית בלבד אלא עשרה שלבים, עשרה פרקים, שמהווים תהליך של עשיה, השתנות והתחדשות.
ואולם, כיון שהחיים בכללם מהווים תהליך מעין זה - מה ייחודה של תקופה זו ש"בין כסה לעשור"?...
גם עתה דילגתי מסלע לסלע. אלא שהייתי לבדי. ובכל פסיעה ופסיעה הרובה נוקש על התרמיל. מביט הייתי ברקיע. הלבנה האירה. עננים כהים איימו לבלוע אותה. היא היתה חומקת מהם. פעמים לא עלה הדבר בידה, והם בלעו אותה אל תוכם. עיתים היתה נגלית ועיתים נכסית. רגע שהיתה מאירה, העולם כולו האיר לי, כל עצמותי אמרו חיים וחופש. רגע שהיתה נכסית דמה שחשך העולם בעדי.
[הרב חיים סבתו, "תיאום כוונות", עמ' 41]
דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה... עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ [מסכת יומא פרק ח, משנה ט]
לאור קביעה זו, נראה כי עניינו של התהליך הזה הוא התבוננות שלנו על עצמנו תחילה, והתבוננות והתקשרות שלנו אל הזולת הסובב אותנו. ואולם, התהוותו דווקא בימים הללו של ראשית השנה וייסודה מעידה על מהותו.
תחילתו של התהליך "בכסה" – בהתכנסות הפנימית שלנו עם עצמנו ובבירור האישי, שתוצאתם מולד מחדש. התחדשות זו מאפשרת התקשרות אחרת עם הזולת, תוך התעלמות מחסרונותיו, בבחינת "ועל כל פשעים תכסה אהבה" [משלי י, יב], וכך מתגלה הכיסוי כחופה המעידה על חיבור והתקשרות מתוך רצון ומחוייבות של אהבה – "עד שיִרְצֶה את חברו"[1].
דוב שאל אותי אם אני זוכר את הסיפור שסיפרו לנו על רבי חנינא בן תרדיון [...] אמר לי דוב: המעשה הזה תמוה בעיני [...] שתקתי. הירהר דוב רגע והשיב: מכאן שיש מעשים ויש מעשים. יש מעשים גדולים ועושים אותם אנשים גדולים בשעות גדולות והכול יודעים עליהם, ויש מעשים שנראים קטנים ועושים אותם בשעות קטנות של ימים פשוטים, אבל באמת הם המעשים הגדולים והם המעידים מה הוא האדם לעולם הבא.
[הרב חיים סבתו, "תיאום כוונות", עמ' 67]
בסיומם של עשרת הימים מגיע התהליך אל ה"עשור", אל היחידים הנעשים ל"מנין", והוא כלי אחד המורכב ממיתרים שונים אך מחוברים, מניגונים מיוחדים היוצרים הרמוניה אחת. עם ה"עשור" המיוחד הזה, עומדים אנחנו בעשור בתשרי, כאגודה אחת, לפני יחידו של עולם.
התווים המיוחדים לניגון ההרמוני בכלי העשור, שיבקע שמים ולב, הם המולד המכוסה, שגילויו יביא תיקון והתחדשות, במובן האישי ובתוך כך במובן החברתי.
עוד אנו משוחחים, נגלתה עלינו הלבנה מבין העבים והערפל ואורהּ הציץ עלינו מלמעלה. עמדנו ומיהרנו לברך עליה קודם שתתכסה [...] הבטתי בלבנה. דמותו של דוב עמדה מול עיני. כך עמדנו יחד, דוב ואני, וקידשנו לבנה של תשרי בבית-וגן עם הרבי מאמשינוב. שקעתי בהרהורים [...] הרמתי ראשי והבטתי שוב בלבנה. עננה קטנה עלתה עליה. עדיין האירה היא, אלא השיה אורה מעומעם בעיני [...] הסתכלנו בלבנה וראינו שהעבים הולכים ומכסים אותה, מיהרנו וניענענו ראשינו לימין ולשמאל, כל אחד כלפי חברו: שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם [...]
[עמ' 165-167]
נראה כי חשיפת התווים המאפשרים את יצירת הניגון האישי והחברתי והתחדשותו מגלה פן נוסף בייחודם של הימים הללו כימי ראשית השנה, מבשרי עונות השנה כסדרן, שכן הכיסוי כתנאי לגילוי הוא היסוד לתקופות הסתיו והחורף, שהן זמן של התכנסות פנימית נסתרת, המהווה שלב הכנה הכרחי לתקופות האביב והקיץ, שהן זמן של פריחה ופירות, ו"כמו הטבע - גם ללב ארבע עונות" [אביב גפן] – הכיסוי כביטוי לעבודה הפנימית הוא תנאי לגילוי הפריחה והפירות האישיים והחברתיים.
יתכן כי זהו גם ביטויו של חוט הלב הרוקם את המארג המיוחד והמרטיט של הימים הללו – "עשרת ימי תשובה" [ראש השנה יח]. מחזור הימים הללו שתחילתם ב"כסה" וסיומם ב"עשור", תחילתם בהתכנסות פנימית וסיומם באחדות מגוונת, הוא המענה לימי השנה כולה, אליו אנו שבים בכל יום מחדש, ובימי הראשית הללו במיוחד.
אחר ההבדלה הבטנו בשמים והסתכלנו כה וכה אולי ייפתח לנו שער בין העננים וניהנה מזיווה של לבנה שנתחדשה ונברך עליה ונכוון כנגד ישראל, שאף הם כמותה. מה היא אורה אור חוזר מאור החמה, אף ישראל אורם חוזר מאור השכינה. ומה היא מתמעטת ומתחדשת ומַגְברת את כוחה, אף ישראל אחר שמתמעטים עתידים להתחדש כמותה.
[הרב חיים סבתו, "תיאום כוונות", עמ' 158-159]
אמור מעתה: מעשים של ענווה [כיסוי] מביאים לידי הארה [גילוי], המביאה לידי שלום שבין אדם לחברו - שמביא לידי השראת השכינה [קידוש].
[1] מענין לשים לב לעובדה שהכיסוי כביטוי לעבודה פנימית, מהווה יתרון בנקודת מבט אחת, וחיסרון בנקודת מבט אחרת: כאשר ההתבוננות היא כלפי חוץ, כלפי הזולת, הכיסוי הוא יתרון, בבחינת "מכסה פשע מבקש אהבה" [משלי יז, ט]. ואולם, כאשר ההתבוננות היא עצמית, של האדם כלפי נפשו פנימה, הרי שהכיסוי הוא חיסרון, בבחינת "מכסה פשעיו לא יצליח" [משלי כח, יג].
חטיבה עליונה
געגוע בעקבות "כסף" של מירה קידר / הודיה גואלמן- מדריכה
בס"ד לקראת אלול תשע"ה
ראשית, מילה אישית, חלפו עשרים שנה מאז פגשתי לראשונה את השיר היפיפה כֹּסֶף שכתבה המשוררת מירה קדר. באותה שנה בה יצא לאור בתוך ספר - שנת תשנ"ה. מאז הגילוי הראשוני ההוא התאהבתי בו ואני נותנת אותו כמתנה אלולית קבועה לשותפים שונים ובכללם תלמידות, תלמידים, בוגרים ובוגרות...
אני משתדלת להציג אותו גם בזיקה ליצירות נוספות ברוח הימים הנוראים, בין בהתכתבות עם פיוטים שונים -כדוגמת מה שאביא להלן ובין אם בזיקה לשירי משוררים מודרניים (האמת, לרוב משוררות...) שמתפייטות ומתרגשות ברוח שלהי ימי אלול וראשית ואסיף תשרי.
אקדים ואומר שבמילים הקצרות הבאות אין בכוונתי להציג מהלך מלומד, רציף ומקיף, לא על מכלול יצירתה המרשים והמופלא של היוצרת מירה קדר, ולא על השיר כֹּסֶף בפרט, כמו גם איני מגישה מאמר הגותי על הפיוט "ידיד נפש" (פיוט החובה לשנת תשע"ו בתכנית הלימודים לבחינת הבגרות. כתבו אודותיו לפני רבות ועוד יכתבו בעתיד) אלא אציע סוג של פתיח אפשרי לשיעורי ספרות ראשונים המותאמים לאווירת הימים הנוראים, מעבר לכל המתבקש והמחויב מ"ר"ח ספטמבר"... (וכמו שכותבת מירה קדר בשיר אחר שלה, בקובץ: מֻרביות של תאנה: "אצלי השנה מתחילה באלול"...)
כֹּסֶף
עַל אַהֲבָתְךָ אֲנִי מִתְעַנֶּגֶת כָּל יָמַי.
מָה – לְבַד מִשְּׁמֶךָ – שָׁאַלְתִּי וְלֹא נָתַתָּ לִי
רַק לִבִּי, שֶׁהוּא מָשׁוּךְ בְּקַו יְחִידִי וְיָשָׁר
חוּט כָּסוּף דַּק בְּיוֹתֵר וְחָזָק מֵאֵין כָּמוֹהוּ,
מִתְעַנֵּג כְּמִתְגַּעְגֵּעַ
וְנִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ מִמְּךָ אוֹ אֵלֶיךָ
(חַד לִי)
אֲהָהּ
כָּל הַיּוֹם הָיוּ שְׁמוֹתֶיךָ עַל לְבָבִי
כָּל הַיּוֹם קָרָאתִי בְּשִׁמְךָ בְּנִסְתְּרוּ אוֹתִיּוֹתָיו
וְעַל שִׁמְךָ אֶחָד אֶתְעַנַּג
מִבְטָאוֹ לֹא אָעֵז לְפָרֵשׁ דַּל בִּשְׂפָתַי
וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל
מתוך: קִרְבַת מָקוֹם / מירה קדר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה
זכיתי לשוחח אישית עם המשוררת מירה קדר, אישה עדינה, רגישה ומרגשת, שסיפרה לי שאת השיר כֹּסֶף כתבה במשיכת קולמוס אחת, ב"חדא מחתא" כלשונה.
הוא נכתב בנשימה אחת, ללא עריכה, ללא שינויים, מתוך הלך מחשבה והלך נפש, ייחודי, מפגש שכלי ורגשי אישי וחד פעמי.
היא סיפרה לי שמעולם לא חזרה אליה אותה התחושה בדיוק, ובאופן כל שהוא היא אפילו מרגישה מעין החמצה, כי אולי כתיבת החוויה במילים ממשיות גרמה לכך שהחוויה המקורית והטהורה תיעלם ולא תשוב יותר. ("וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם...").
גם מאז כתיבת השיר היא העידה על עצמה שקורה לה ולכולנו לא פעם בזמן תפילה, שאנו מגיעים לאיזו תובנה או רגש חזק במיוחד וכאשר אנחנו מנסים לשחזר אותו הוא לא חוזר... לכן, לצד תחושת ההחמצה שלה, בסופו של דבר היא כן שמחה שהשיר נכתב ומשמר את אותה חוויה לפחות כשיר.
השיר נכתב בראשית שנות התשעים ופורסם בספר השירים השני שלה שיצא בשנת תשנ"ה: "קִרבת מקום", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כחלק מרצף יפיפה של שירי אהבה לקב"ה. קרובים מאוד למקום...
כמו הפיוט "על אהבתך" שכתב ריה"ל במאה ה-11 בספרד וכמו הפיוט "ידיד נפש "שכתב ר' אלעזר במאה ה-16 בצפת, גם השיר כֹּסֶף מלא ומוצף בגעגועים קרובים לקב"ה. ברצוא ושוב, כשם ספר הפרוזה הראשון של מירה קדר) נוגע-לא-נוגע, שנמשך והולך בכיסופי געגוע אל הקב"ה בדיבור נרגש וחולה אהבה.
"ציר הכיסופים" בינינו לבין הקב"ה הוא דיבור תמיד, שיח רגשי אישי כל כך. ואני מוצאת שהמילים הללו - כיסופים, ערגה, התרפקות וגעגועים מלאות ומציפות אפילו רק במצלול שלהן. למדתי לא פעם בשיעוריה של הרבנית ימימה מזרחי, ברוח בעלי החסידות, איזה כוח ועוצמה יש בעברית למילה געגוע. ובלשונה:
"...ואין יצירה שמגיעה לעולם ללא געגוע. ...צריך פשוט להתגעגע. זו מילה מדהימה, "געגוע". זה סוג מיוחד של קשר. בדיבור, את יכולה לדבר למישהו והוא לא מקשיב. במבט, את יכולה להביט במישהו והוא לא מסתכל עלייך חזרה. אבל בגעגוע, אין שאת מתגעגעת למישהו והוא לא מתגעגע אלייך גם. הגעגוע הוא הדדי תמיד וזה נרמז באותיות המילה הזו: גע-גע..." (הרבנית ימימה מזרחי, בשיעור לפרשת פנחס, סיון תשע"ה)
ניתן למצוא זיקות מילוליות ותכנית גלויות אם נשווה את שירה של מירה קידר לפיוט "ידיד נפש":
".....שֶׁהוּא מָשׁוּךְ בְּקַו יְחִידִי וְיָשָׁר" (כסף) מקביל ל"מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ " (ידיד נפש)
חוּט כָּסוּף דַּק בְּיוֹתֵר וְחָזָק מֵאֵין כָּמוֹהוּ, (כסף) וכן: "מִתְעַנֵּג כְּמִתְגַּעְגֵּעַ" או "וְנִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ, הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ הוֹלֵךְ מִמְּךָ אוֹ אֵלֶיךָ" (כסף) מקביל ל" כִּי זֶה כַמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף" (ידיד נפש)
לסיכום, חוזרת ומציעה לפתוח את שיעורי הספרות שלנו, ברוח ימי אלול, וכפתיח להוראת פיוט החובה "ידיד נפש" עם מפגש בתמצית משירתה של מירה קדר (ממליצה מאוד להכיר את מכלול יצירתה. הן השירית והן הפרוזאית). ניתן גם לרקום דיאלוג עם שירי משוררות נוספות הנוגעים באותן התמות.
חטיבת ביניים
הסתכלות ב"עת שערי רצון" / יהודית בר יש"ע גרשוביץ, מרצה לספרות ב"מרכז יעקב הרצוג ללמודי יהדות"
"תהא השעה הזאת שעת הרחמים" – עיון בפיוט "עת שערי רצון"
מאת : ר' שמואל יהודה עבאס
פיוט זה, מסוג "עקדה" , נכתב בידי ר' שמואל אבן עבאס , שחי במאה ה-12 בפאס שבמרוקו ואחר כך בארם צובא (חלב) . "עת שערי רצון" הוא פיוט הנאמר בקהילות עדות המזרח לרוב בסליחות של חודש אלול ובראש השנה ויום כיפור. קהילות באיטליה היו נוהגות לומר פיוט זה בשעת" נעילה" ביום כיפור וכיום יש קהילות רבות המתפללות בנוסח אשכנז וכוללות פיוט זה בין פיוטי הימים הנוראים.
פתיחת הפיוט וסיומו , עוסקים במצבם הקיומי של המתפללים בהווה , ואילו גופו ועיקרו של הפיוט מספר את סיפור עקדת יצחק המהווה משל למצבו הקיומי של העם היהודי בכל הדורות הנמשכים מהעקדה, ובכך נוצרת זהות בין הנער יצחק לכל הדורות שאחריו ומתחננים להמציא את ה"איל" החונן גם להם.
רבות נכתב על פיוט מופלא זה , שמעבד מקורות מקראיים עם מדרשים יחד עם כמיהות נפשו של הפייטן . אני רוצה לעסוק רק בהיבט אחד והוא , דרכו העיצובית של המחבר , המשתמש בכל החומרים המוכרים והרלוונטיים העומדים לרשותו לסיפור העקדה , בכדי לעורר רחמים רבים ולהציף את המתפלל המאמין , וממנו את היושב במרומים בחמלה רבה , שאין אחריה אלא חסד גדול של סליחה וישועה .
ר' שמואל אבן עבאס , בניגוד לאיפוק המקראי, הנמנע מתיאור מחשבות העלולות להעלות הרהורים מעכבים ורגשות הקושרים את המאמין אל הארצי ומונעות ממנו להתעלות למחוזות רוחניים , נוטל דווקא את הבולט בכאבו ,את המעורר אמפטיה לכאב ואת הפחד העמוק הנלווה אל סיפור העקדה.
אני רוצה להדגים מגמה זו בשלושה מוקדים המעוררים רגש עז בפיוט.
האחד, בתיאורה של שרה , השני, במעורבותו של יצחק בעקדת עצמו והאחרון בתיאור הנעשה במרומים בעת עריכת העצים והנפת הסכין . המוקד האחרון מתרחש בעת שאליה שואף המחבר להגיע בסיומו של הפיוט , הלא היא עת שערי רצון, שהניבה בעבר את האיל אשר אליו כוסף גם יהודה עבאס הרואה את עצמו , את קהילתו ואת כל הדורות שאחריו , כיצחק הנעקד.
המקרא נמנע לעסוק בכל אחד מהמוקדים הללו והם מעין "חור שחור" אליו נכנסו כל הדרשנים והפרשנים בכל הדורות . הפייטן , רואה עצמו כשלוחו של ציבור ומעבד ,על פי מגמת פיוטו , את כל החומר הרב שהצטבר מכל הדורות שלפניו, ויוצר תמונת עקדת מעוררת רגשות עזים של כאב , צער וחמלה .
בחירתו לכנות את הגיבורים , המתפקדים בסיפור - "עוקד נעקד ומזבח" ולא בשמם – אברהם, יצחק והאל , הופכת את המעמד מייחודי וספציפי לזמנו , למציאות קיומית אוניברסלית-יהודית , החוזרת על עצמה בכל דור . העוקד מתחלף על פי הזמן והמקום , בזמנו של כותב הפיוט העוקד הוא המוסלמי הכופה את דתו על היהודים , הנעקד הוא תמיד העם היהודי והמזבח הוא ביטוי לאמונתו . מציאות זו, המחברת את הסיטואציה של העקדה אל משך הדורות , והופכת על ידי כך את הפייטן ובני דורו ל"יצחקים " , היא הכוח המניע את בקשתו למצוא את האיל אחר הסבך , על משמעותו המטאפורית , גם בימיו . הואיל וזוהי מגמת הפיוט הרי , שככל וסיפור העקדה יעורר רחמים גדולים יותר , כך סיכויי השגת עת הרצון והחסד הבא ממנה גדולים יותר .
כאמור , בשלוש הסצנות הללו בפיוט , משתמש המחבר בחומריו לעורר רחמים וכמו במחזה אף הם מעוצבים באמצעות דיאלוגים . הדיאלוגים ,הנעדרים כמעט לגמרי מהסיפור המקראי , ( למעט אחד, שאפשר שיותר מהיותו דיאלוג הוא גיבוב אמירות הבאות להסתיר את המבוכה העצומה של הסיטואציה בהליכת שניהם יחדיו) , עשויים להפליא ומשיגים בדיוק את מגמתו של הפייטן .
הדיאלוג האחד קשור במעורבותה של שרה:
"אמר לשרה: כי חמודך יצחק
גדל ולא למד עבודת שחק
אלך ואורהו אשר לו אל חק
אמרה: לכה אדון אבל אל תרחק "
ענה: " יהי לבך באל בוטח "
הכוח המעצים את הרחמים בעיצובו של דיאלוג זה הוא פער הידיעה . הקורא , הן במדרש שעליו מבוסס בחלקו דיאלוג זה והן בפיוט , יודע את הציווי לעקוד את יצחק והוא יודע את מגמת פניו האמיתית של אברהם , בזמן ששרה עדיין מאמינה כי מה שמתרחש לעיניה נושא אמת אחרת לחלוטין . הקורא יודע , כי יצחק אינו הולך ללמוד את חוקי האל בישיבה תיכונית עם פנימיה מרוחקת מהבית , או מקום טוב אחר בו מתחנכים היטב . הקורא (המתפלל) יודע את מה ששרה אינה יודעת , ויותר מכך את החול הנזרה בעיניה בהצגת ההליכה כעניין, שאף היא שותפה לידיעת ערכו וחשיבותו . בניגוד לסיפור המקראי שבו נראה כי אברהם יוצא לדרך מבלי ליידע את שרה , הרי שבפיוט נותנת היא את ברכתה ליציאת בנה יחידה אשר אהבה לדרכו , מתוך אמירה אימהית כל כך , "אבל אל תרחק" . שיברון ליבו, של קורא הטקסט הזה, מתעצם מההמשך נוכח תשובתו של אברהם , הנוטע בה תקוות מובטחות על ידו איש של אמת ,אמון ואמונה , שאכן ימלא את משאלתה . הקורא- המתפלל יודע כי זו הבטחת שווא לאם , הנשארת בביתה מלאת ביטחון שבנה ישוב אליה . פער ידיעה זה , שבין ידיעת הקורא לידיעתה של הגיבורה בסצנה זו , יוצר את הרגשות המתאימים למגמתו של הפייטן . יש כאן רחמים עצומים המתעוררים אל מול אומללותה של שרה, בדידותה המתנחמת בנחמת שווא , כי הזמן החולף יקצר את ציפייתה ויצחק שלה ישוב אליה , ומעל הכל מתגבשת בקורא אמפטיה עמוקה לשרה, שנוצלה ורומתה ואכזבה עמוסת כאב אורבת לה באוהלה. כל זה נוצר בזמן שהקורא ה"מתבונן" בה , מבעד למילים המספרות על שלוותה לכאורה , כבר רואה את השבר הנורא המצפה לה בשוב אברהם בודד מהר המוריה .
לסצנה זו מתווסף הקטע בפיוט בו שולח יצחק לשרה "הודעה" בטרם תונף עליו המאכלת ,על דבר מותו המתרחש לבוא , תוך איזכור הידיעה כי אין , ולעולם לא יהיה לה , מנחם על אובדנו .
"שיחו לאמי כי ששונה פנה
הבן אשר ילדה לתשעים שנה
היה לאש ולמאכלת מנה
אנא אבקש לה מנחם אנה
צר לי לאם תבכה ותתיפח"
אין איש אשר לא ישפוך דמעות כמים למקרא מילים אלו , ואין מי שלא יתמלא רחמים עד בלי הכיל לנוכח שרה המקבלת הודעת בנה, המבשרת על מותו.
הדיאלוג השני הוא זה ששם הפייטן בפיהם של אברהם ויצחק. מגמת המקרא היא לעסוק בניסיונו של אברהם , גדול המאמינים, ובגבול אהבת האל הנלמד מניסיון העקדה , לכן לא רואה המספר המקראי צורך לעסוק במקומו של יצחק בעקדתו . המדרש עסק בכך וכל הספרות לדורותיה מאז ועד עצם היום הזה. הפייטן הרואה בפיוט אמצעי לעורר רחמים יוצר את הדיאלוג הבא ביניהם:
"ויענה יצחק לאביו ככה:
"אבי ראה אש ועצי מערכה
איה אדוני שה אשר כהלכה
האת ביום זה דתך שוכח"
ויענה אביו :"באל חי מחסה
כי הוא אשר יראה לעולה השה
דע כל אשר יחפוץ אלוהים יעשה
נבנה בני היום לפניו כסא
אז יאמיר זבח וזובח "
הפייטן בוחר לעצב את יצחק , כדרך שעשו חלק מהדרשנים , כמי שיודע שהוא השה והוא העולה . יצחק בפיוט גוער באביו שאינו יודע את הלכות הקרבת קורבנות ואברהם , מצדו, רומז ליצחק כי "נבנה היום בני כסא" כלומר יחד נבנה את המזבח ואז יוכרז ("יאמיר" מלשון אמירה ) על יצחק - הזבח ועל אברהם -הזובח . כדרך שאמר המדרש "וילכו שניהם יחדיו - זה לעקוד וזה ליעקד זה לשחוט וזה להשחט" (בראשית רבא נו , ב ).
הפייטן , הרואה עצמו כיצחק , מוכרח לבחור את הפרשנות הזו , שכן מציאות חייו , התובעת ממנו עקדות יום יום יוצרת את הזהות ביניהם . ( הביוגרפיה של בן עבאס מספרת, כי בנו אולץ להתאסלם ור' שמואל יהודה יצא לדרכו אליו בכדי להחזירו לחיק היהדות , אך מת בדרכו לשם ) . זהות זו , כוללת את המודעות העמוקה על הקשר שבין דתו של הפייטן לבין עקדתו של יצחק ובין נכונותו למות על קידוש השם ובין נכונותו של יצחק להיעקד .
העיצוב הזה של שיתוף פעולה של יצחק עם עוקדו , תוך חיבור למציאות חייו הדומה של המתפלל , מעוררת את הרחמים הרבים , על היות הייסורים נמשכים והולכים במין רצף כמעט הכרחי של גורל , לאורך כל הדורות . ומכאן עולה הצורך בשחזור הופעתו של האיל מהעקדה ,שייתן את חייו תחת יצחק , גם בדורו של הפייטן .
לסצנה זו מתווסף הקטע בפיוט, שבו יצחק נותן הוראות לאברהם כיצד לעוקדו כך שקורבנו יהיה מושלם ומצווה אותו מה לעשות עם אפרו הנותר על גבי המזבח .
"ממאכלת יהמה מדברי
נא חדדה אבי ואת מאפרי
חזק ועת יקד יקוד בבשרי
קח עמך הנשאר מאפרי
ואמור לשרה : " זה ליצחק ריח"
גם תוספת זו מעוררת רחמי המתפלל , השופך את ליבו עם דמעותיו לנוכח גדולתו של יצחק בקידוש שמו ולנוכח שרה המצפה כל כך לשובו , כפי שהובטח לה על ידי אברהם . במילים ששם בפיו הפייטן בצאתו של "השליח" לדרך , וכל מה שיגיע לידה הוא צרור אפרו של בנה, ונוכחותו של ריחו תלווה אותה תחתיו בשארית חייה.
הדיאלוג האחרון בפיוט , הוא תיאור זעקתם של מלאכי מרום אל הקדוש ברוך הוא . אין זה דיאלוג ממשי , שכן האל אינו מגיב במילים לזעקת המלאכים המרעידה שמיים, אלא ממהר במעשה -באמירתו לאברהם " אל תשלח יד אל שליש אוריים " , אשר משלחת בעקבותיה את האיל אל מארחי הסבך. גם כאן יש שנוי מהסיפור המקראי שבו המלאך הוא המעכב את השחיטה . שינוי זה מהמקור , גם הוא ביטוי להתעוררותו של אל עצמו מגודל הרחמים שהקיפוהו .
"ויהמו כל מלאכי מרכבה
אופן ושרף שואלים בנדבה
מתחננים לאל בעד שר צבא
"אנא תנה פדיום וכופר הבה
אל יהי עולם בלי ירח"
העובדה , שנרעשו שמיים על דבר מעשה נורא המתרחש על הארץ ועיכובו תלוי ברצונו הטוב של האל , מגדילה את תחושת הרחמים על האדם העקוד, על המזבח ומלאכי שמיים מזילים דמעה ונזעקים להצילו , תוך תחינה והצעה להעמיד "כופר" תחתיו. הפער הזה , שבין דבקותו של אברהם הנענה לצו אמונתו ואינו מתחנן על בנו , בין יצחק השולט בהווה הנורא המיועד וידוע לו ושולח שדר לאמו, ובין המלאכים שרואים עולם שכולו רוח ואמונה לקידוש שם שמיים ודווקא הם הנזעקים בתחינה להציל את האדם , הוא המעלה את סף האמונה כי בכוחו של הפיוט להביא את האדם לאותה מדרגה של מלאכי שרת שזעקתם נשמעת. "לעשות שמיים על הארץ" קראו לכך החסידים .
את השעה הזו , שבה נפתחים שערי שמיים ברצון , והצלה באה לעולם ואין עוקד ואין נעקד ואין מזבח , מעצב הפייטן בפריטה מילולית על רגשותיו של המתפלל ונותן לו תחושת כי הצפת הרחמים העולה בלב הבשר שלו , תצליח להבקיע שערי הרחמים, גם הפעם .
אלול תשע"ה יהודית בר-יש"ע גרשוביץ
מרכז שפירא
הצעה לפיוט: "בזכרי על משכבי" / איתי וייס- ישיבת אמי"ת רחובות
בס"ד
הצעה לפיוט: בזכרי על משכבי / ר' יהודה אבן בלעם
הקדמה
הפיוט "בזכרי על משכבי" של ר' יהודה אבן בלעם, עשוי להיות מתאים להוראה בכתות חטיבת הביניים, לקראת הימים הנוראים בכלל, ולקראת ראש השנה בפרט.
יש בו משלב לשוני בינוני, שמצד אחד מציב אתגר בפני התלמידים, ומאידך מדובר באתגר בר השגה. עם מעט מאמץ, יוכלו רבים מהם להבין את המילים ואת הרעיונות המובעים בפיוט על בורים.
נקודה נוספת, משמעותית יותר, נמצאת בשילוב של הסיפור התנ"כי המשובץ בו, ששופך אור על הסיפור ועל הפיוט, ומעורר דיון אודות אחת התובנות המרכזיות והחשובות בהכנה לקראת יום הדין.
הפיוט מתאר את המאמין הזועק אל אלוקיו בבקשה לרחמים, סליחה וסיוע מידי צריו. כבפיוטים רבים, הפייטן נאחז בסיום "זכות אבות" ובה תולה את יהבו לקבלת המענה מאת ה'.
בזכרי על משכבי / ר' יהודה אבן בַּלְעָם
בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו
וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְצָרָתִי
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר
וְיִוָדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר
אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק
הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם
וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
מבנה
שמו של הפייטן – "בלעם" חתם באקרוסטיכון הנבנה מראשי הבתים, והמילה – "חזק" מצויה באקרוסטיכון נוסף המורכב מראשי הטורים של הבית האחרון. ישנה חריזה כפולה בפיוט, חיצונית ופנימית: החיצונית, חורזת את הטור האחרון בכל בית יחד עם הפזמון החוזר, והפנימית, חורזת את שלושת הטורים הראשונים בכל בית בצליל שונה. רוב הטורים בעלי שש הברות.
בבית השני, כמו בבית הראשון, לא רק שהשורה האחרונה מתחרזת עם הפזמון, אלא גם קשורה אליו מבחינה התוכן שלה: "פדה עבד לך צועק מיד רודיו וקמיו" ומה צועק העבד? את שורת הפזמון – "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו". הפזמון הינו חלק אינטגרלי מהשיר בחלקים אלו ומהווה המשך ישיר לשורות הבית. (ניתן להסב את תשומת לבם של התלמידים לכך באופן הזה, כלומר: לבקש מהם לאתר מתוך הפיוט את המשפט שאותו צועק העבד).
מחבר הפיוט, ר' יהודה אבן בלעם, חי ופעל בספרד במאות ה11-12. עיקר עיסוקו היה בפירוש המקרא, ומעט עסק בשירה ובפיוט.
הלחן של הפיוט מוכר, ונעשו לו ביצועים יפים (למשל ביצועו של מאיר בנאי). כדאי להשמיע את הביצוע, ותוך כדי לבקש מן התלמידים לבצע משימה שקשורה לטקסט: להסביר את השורות שהם מבינים, להעתיק שורות שאינן ברורות להם, לבחור שורה ש"דיברה" אליהם באופן מיוחד ולהסביר מדוע, וכדומה. בהתאם לרמת התלמידים, אפשר לבקש משימה מורכבת יותר, כגון לזהות בעצמם את מבנה הפיוט, את האמצעים המשולבים בו, וכן הלאה.
תובנה
הפסוק "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו" לקוח מהפרק החותם את ספר שמואל. שם בסיפור, מתעקש דוד המלך למנות את אנשי החיל בעם. מיד לאחר שהדבר נעשה, לבו נוקפו – "ויך לב דוד אותו" (כ"ד,י') ובעקבות כך "ויקם דוד בבוקר" והוא זועק אל ה' שיעביר את עוונו. באופן דומה, גם לבו של הפייטן מכה אותו, בעודו מנסה לישון על משכבו את שנת הלילה, מה שמביא אותו אל בית אלוקיו להתחנן אלי שמיו.
גד הנביא מביא בפני דוד שלוש אפשרויות ענישה: חרב, רעב או דבר, ותגובתו של דוד היא: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו" (י"ד). מקובל להסביר, שדוד למעשה בוחר במגפת הדבר, שכל כולה נתונה בידיו של הקב"ה, אולם ייתכן לומר שבעומק העניין דוד כלל לא בחר אחת מן האפשרויות. האמירה "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו " אין פירושה – אני בוחר בדבר, אלא – רצוני לא לבחור. אין אני רוצה לחרוץ את גורל עצמי, חרוץ אתה, ה', את גורלי.
בראש השנה, אנחנו מתייצבים לדין מלכו של עולם, ולא מבקשים כלל על גורלנו. אין בו הזכרת עוונות, ואף לא תחינה וסליחה. ההבנה היסודית שמלווה אותנו ביום הקדוש היא שעצם ההתייצבות למשפט, מבליעה בתוכה את ההודאה בשגגות ובזדונות, והעובדה שאין אנו אומרים מילה על עתידנו, היא כאמירת "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו", כלומר – כל מה שאנו מבקשים הוא שהקב"ה בלבד יקבע את גורלנו, ויחליט איך תיראה השנה הקרובה, הבאה עלינו לטובה. לכן אנחנו מתייצבים למשפט, ממליכים את מלכו של עולם, ורוצים להיות נתונים אך ורק בידיו, "כי רבים רחמיו".
כדי לעורר את הדיון בתובנה הזאת, ניתן לשאול את התלמידים – מדוע אנחנו לא מבקשים סליחה בראש השנה? כיצד אנו באים למשפט ללא סניגור, או – לשיטתו של הפייטן, מיהו הסניגור שלנו בראש השנה?
הדיון בכתה יכול לסוב גם על המורכבות בכך שהקב"ה הוא גם "מי" שדן אותנו, וגם מי שמרחם עלינו. גם מי שאנחנו יראים מפניו, וגם מי שעל רחמיו אנו נשענים.
בנוסף, ניתן לבקש מן התלמידים לאתר את התובנה האישית שהם לוקחים עמם מהפיוט, ובשלב הבא לכתוב אותה כבית נוסף בפיוט, בהתאם לאמצעים האמנותיים הקיימים בו.
הזכרנו לעיל שר' יהודה אבן בלעם לא הרבה לכתוב פיוטים. אפשר למנף את העובדה הזאת, ולהדגיש לתלמידים, שעם הפיוט הזה ר' יהודה אבן בלעם נכנס לימים הנוראים. הדברים של דוד המלך שבו את ליבו, והוא הרגיש שהפסוק בספר שמואל מבטא יותר מכל את התחושה הפנימית שאתה הוא רוצה להיכנס ליום הדין.
מהו הפסוק, מהו הפיוט או מהי התפילה שאיתה ניכנס אנחנו?